"זה נס שאני עדיין חי. אם אגיע לב"ש, אבכה מאושר"

תאונה קשה הותירה את לאנדרו סימיוני, חלוץ הפועל ב"ש בעבר, משותק. בביתו בברזיל, בעיצומו של שיקום כואב, הוא חולם לפגוש בטרנר את הקהל שכל כך אהב אותו. האוהדים החלו בגיוס הכסף כדי להטיסו, וסימיוני מפנטז: "מדמיין ששרים את השיר שלי באיצטדיון"

אור אבולעפיה
אור אבולעפיה  09.02.17 - 12:32
תחילת כתבה

בווידאו: סימיוני מספר על הזיכרונות שלו מישראל ומקדיש לאוהדי באר שבע שירים

"אני לא יכול להסביר במילים את החיבור שלי לישראל, הרגשתי כאן בבית, שהגעתי למקום שנותן לי כל כך הרבה אהבה, ואני לא יודע איך להחזיר לו. לא יודע ממה נובע החיבור הזה. אם אומר בכנות, אני יודע שלא הייתי השחקן הכי טוב שהיה כאן, לא התעשרתי מכדורגל וארון התארים שלי לא מלא, אבל בבאר שבע היה לי משהו אחר. אף מילה לא תוכל להסביר את החיבור".

כשאלונה ברקת הגיעה להפועל ב"ש, הקבוצה הייתה בליגה הלאומית. לא מאריות הליגה השניה, אלא כזו שבעיקר מתרפקת על העבר. מאור מליקסון הינוקא ליהטט בווסרמיל, אופיר חיים, סתיו אלימלך ואביתר אילוז ניסו לסייע על הדשא, כשליגיון זרים התחלף בכל חלון העברות. ניגריה, ברזיל, ארגנטינה וגיאורגיה, אפשר היה למצוא את הכל בבירת הנגב, אבל שם אחד, ככל הנראה זרח מעל כולם.

אם תשאלו מחוץ לבאר שבע, ספק אם יזכרו את החלוץ ששיחק שנתיים בלבד בדרום והבליח לתקופות קצרות בבני סכנין ובעירוני בת ים, אבל אם תשאלו בבירת הנגב, בוודאי יגידו שלאנדרו סימיוני הוא אחד הזרים האהובים שנחתו כאן.

שנתיים בלבד (מ-2006 עד 2008) שיחק החלוץ הברזילאי בווסרמיל, אבל היה בו משהו אחר. לא המוכשר שבשחקנים ובוודאי לא אחד הזרים הטובים שנחתו כאן, אבל ההקרבה, הריטואל הקבוע של משחק עם תחבושת לראשו והנכונות לתקשר עם האוהדים, הפכו אותו לאליל, בתקופה בה שום דבר כמעט ולא הלך בקבוצה שלימים הפכה לאלופה.
 
12 שערים בעונה הראשונה ועוד 3 בשניה, עזרו להפועל באר שבע להעפיל לליגת העל, בדרך להפוך היום לקבוצה הטובה בארץ. 9 שנים חלפו מאז עזב את הקבוצה, והחלוץ שבפעם הודה לקהל על כל כיבוש, כיום מודה לאל על כך שהוא בן החיים. "ב-2010 פרשתי והתחלתי בקורס מאמנים, כדורגל הוא הדבר היחיד שידעתי, לא מכיר משהו אחר. רציתי לעבוד עם ילדים וקיוויתי בתוך תוכי שעבוד גם בהפועל ב"ש ביום מן הימים".

הכל השתנה בבוקר יום א' בו יצא לדוג. "זה היה באזור השעה 12:00. היה מזג אוויר טוב, נסעתי באופנוע על הנתיב שלי, אלא שאז אוטובוס שנסע בנתיב מימין סטה בלי לאותת. אני המשכתי ישר, נתקעתי בו והתרסקתי על הרצפה. האמת, אני לא זוכר כלום, רק סיפרו לי שזה מה שהיה. הייתי בקומה חמישה ימים, ורק אז התעוררתי. כמעט מתתי, דיממתי. זה נס שאני עדיין חי, אלוהים נתן לי הזדמנות גדולה. שהיתי בבית חולים במשך שנתיים, ורק לאחר מכן שוחררתי לביתי".

מחיר התאונה היה כבד. כבד מאוד. סימיוני שותק בפלג גופו התחתון. התחביב הכי גדול שלו, הכדורגל, נלקח, כאשר מלבד הקושי לתפקד מבחינה בריאותית, הוא נאלץ לחפש לעצמו מקצוע חדש להתפרנס ממנו: "אני כמו תינוק שהתחיל מחדש. למדתי הכל מאפס: איך להתקלח ואיך לחזור לחיים. זה לקח זמן וגם גבה ממני המון כסף. בברזיל הדברים מאוד קשים, אם אתה לא משלם הרבה אתה לא מקבל כלום, אז בזבזתי הרבה מהחסכונות ולא נשאר לי הרבה".

היום הוא עובד בשוק ההון, אבל למרות הקשיים הבריאותיים והכלכליים, לא תשמעו ממנו קמצוץ של רחמים עצמיים, אלא רק תודה גדולה על כך שהוא בן החיים: "אני מאושר היום, מה שקרה לי זה לא הדבר הכי גרוע בעולם. הדבר הכי גרוע זה כשאתה מאבד את הבן אדם שאתה אוהב, אני כאן, אשתי פה, הילדים שלי, כולם איתי. אין לי שום סיבה לבכות. החיים ממשיכים".

למרות הקריירה הארוכה בה שיחק בין השאר בגרמניה, בברזיל, בסין וביפן ושעברה תקופה ארוכה מאז הפעם האחרונה ששהה בישראל, הפועל ב"ש נותרה הקבוצה האהודה עליו. הוא מכיר את שחקני ההרכב, יודע מה התוצאות, וגם עוקב בצפייה ישירה אחרי כל משחק. "מה שקרה לי בישראל, לא קרה לי בשום מדינה", סימיוני מסביר, "בכל שישי הזמינו אותי לקידוש, ורק  הייתי צריך לבחור איפה להתארח. הרגשתי ישראלי, הרגשתי באר שבעי, כאילו נולדתי שם. זו הייתה התקופה הכי טובה בקריירה שלי".

סימיוני אומנם זכה בגביע הטוטו של הליגה הלאומית וגם העפיל לליגת העל, אבל הוא יודע שעכשיו בב"ש זו תקופה שונה. הרבה יותר קהל מגיע, וסרמיל המיושן התחלף במבצר בטרנר, וכשהוא צופה בכך מרחוק, הוא רק חולם להרגיש את הקהל עוד פעם אחת. מי שנמצא איתו בקשר הדוק הוא עמותת וסרמיליה, שמבצעת פעילויות לחיבור בין הפועל ב"ש לקהילה.

"אנחנו בקשר עם הרבה שחקני עבר", העיד חבר העמותה, בן בודה, "ראיתי בפייסבוק של סימיוני שהוא משתף פעם אחרי פעם פוסטים של העמוד הרשמי של באר שבע ושלנו. שהוא מעלה פוסטים דוגמת: 'יאללה באר שבע', והוא ממש עוקב, זה הדהים אותי. דיברנו איתו והוא סיפר על התאונה הקשה שהייתה לו, ושיש לו חלום אחד להגיע לאצטדיון טרנר ולהרגיש שוב את הקהל, החלטנו שאנחנו נעשה הכל כדי להגשים לו אותו".

העמותה יזמה פרויקט מימון המונים כדי להשיג את הסכום הדרוש שינחית את סמיוני בישראל שוב. קשר נוצר עם אביתר אילוז, ששיחק עם הברזילאי במדי ב"ש ומשמש כיום כמנהל הקבוצה, אבל עדיין במועדון לא העניקו תמיכה כלכלית שתסייע לממן כרטיס טיסה. הסכום הדרוש הוא 21 אלף שקלים, כשבשבוע גויסו כבר 9,000 שקלים לטובת הפרויקט.

"אחד החלומות הכי גדולים שלי היא להגיע לאצטדיון טרנר. אני מתרגש רק מלדמיין את זה, אחרי מה שעברתי, זה יכול להיות הדבר הכי טוב בשבילי זה לראות את האוהדים שרים את שיר השחקן שלי, אני מקווה שאוכל לעשות את זה ביום מן הימים", העיד סימיוני, "אני ברזילאי, אוהב אנשים חמים, ואין כמו אנשים כמו שיש בבאר שבע".

כשתגיע לטרנר ויעניקו לך את המיקרופון בטקס מיוחד, מה תגיד לקהל?
"מה יקרה כשאגיע לטרנר? אני לא אוכל להגיד כלום, אני פשוט אבכה מאושר. רק לדבר על זה מציף אותי בהרבה רגשות ואני עם דמעות בעיניים. החלום שלי זה לראות את האנשים שאירחו אותי בקידוש, אלה שחיבקו אותי ולתת להם חיבוק חזרה. זה מדהים. התייחסו אליי כאילו אני ילד שגדל בעיר, זה משהו שארצה לחוות שוב ולתת בחזרה את כל האהבה. זו חוויה שאני לא אסלח לעצמי אם לא אעשה אותה".

סמיוני מכיר היטב את שמות השחקנים שנמצאים כיום בב"ש, כשחלקם אף שיתפו איתו פעולה: "יש לי חברים טובים שם. מאור מליקסון טייל בברזיל בקיץ אחד ונפגשנו. אמרתי לאביתר אילוז לבוא כאן גם. מאור בוזגלו ואבו שלו אירחו אותי פעם לקידוש (שיחק איתו בסכנין), יש לי חברים טובים שם. אלונה היא אישה מדהימה, יש לה לב גדול. כל המעטפת של הקהל והאנשים גורמת לך לרצות להיות אוהד. צפיתי בטלוויזיה בגול של בוזגלו בסאות'המפטון וכמעט שברתי את הטלוויזיה מרוב אושר, זה ענק. קינאתי בו שהוא אחראי לרגע כזה היסטורי".

מה הרגע שאתה הכי זוכר מישראל?
"המשחק הראשון שלי בב"ש. שיחקנו נגד הפועל פ"ת וסיימנו ב-1:1 איתם, בישלתי לאופיר חיים גול והעניקו לי נתנו לי טלוויזית LCD לתואר השחקן המצטיין. היה עוד איזה משחק, אני לא בטוח מי הייתה היריבה שידעתי שאנחנו חייבים לנצח, שהמשחק הזה חשוב, שצריך לעשות משהו שונה. במהלך המשחק אחד השחקנים של היריבה שלח לי מרפק לפנים, ויצר אצלי דימום. סתיו אלימלך בא ואמר לי 'סמיוני, זה מספיק, תרד מהמגרש'".

"ביקשתי להמשיך לשחק, וחבשו אותי בכל הפרצוף, ואז בדקות האחרונות היה כדור חופשי מ-30 מטרים, אמרתי שאני חייב להבקיע, בעטתי את הכדור, נתתי בו המון כוח והבקעתי מרחוק, זה היה גול יפה. עשיתי סלטת חגיגה וכל השחקנים קפצו עליי, נישקתי את הסמל של ב"ש ובסוף המשחק אופיר חיים כבש עוד אחד".

סימיוני לא לוקח חלק בפרויקט מימון ההמונים והאמת? הוא די מובך מזה. חלוץ העבר לא דורש רחמים וגם לא עזרה, ובטוח שגם אם זה לא יצליח, הוא יגיע לישראל בכוחות עצמו ביום מן הימים: "כרגע אישתי איבדה את העבודה שלי, יש לי ילדה באוניברסיטה ועוד ילדה שאני צריך לגדל. אני לא רעב ללחם, אבל אין לי רכב ואני עובד קשה אבל בשביל לחיות. אנחנו חיים בשביל לשרוד. בעתיד אם יהיה לי כסף, אני בטוח שאבוא לישראל. זה הבית שלי".

עד שזה יקרה, סימיוני ימשיך ללבוש את המדים של הפועל ב"ש אותם שמר עד היום, לזמזם את שירי האוהדים, להסתכל על חצי הכוס המלאה ולהיות האוהד מספר 1 בברזיל של אלופת ישראל.

מהפועל ב"ש נמסר בתגובה: "אנחנו מברכים על היוזמה המרגשת הזו שגם היא מלמדת שהפועל ב״ש היא יותר ממועדון כדורגל. כמובן שאנחנו מברכים על היוזמה וגם המועדון יצטרף ויתרום את חלקו".

לתרומות לפרוייקט מימון ההמונים כדי להנחית את סימיוני בישראל - לחצו כאן

הדפס