האחים האיטלקיים: איטליה חוזרת לגדולתה

טוטי, דל פיירו, קנבארו ונסטה כבר לא שם, אך רבים, אפילו בקרב האוהדים, שכחו שעדיין מדובר באיטליה. בדיוק מהעמדה הזו, האזורי חזרה לגדולתה, ומגיע לקונטה שנתנצל בפניו

גלעד רבינר  01.07.16 - 18:40
תחילת כתבה

לא הטקטיקה של אנטוניו קונטה או שיערו השופע והמושתל, לא חוליית ההגנה המפוארת של יובנטוס, ולא גרציאנו פלה שפרץ לחיינו משום מקום. עזבו אתכם כדורגל, הסיפור האמיתי של נבחרת איטליה הוא ההמנון הלאומי שלה.

ה״פראטלי ד'איטליה״ (האחים האיטלקיים - ההמנון הלאומי) שמנוגן באצטדיון דקות ספורות לפני המשחק, העיניים העצומות של ג׳אנלואיג׳י בופון, השירה בגרון ניחר, ההתרגשות של כולנו בבית, והשניה הזאת שאתה מבין שיהיה קשה מאד לעצור את איטליה. אולי גם בלתי אפשרי. אולי.

איטליה של קיץ 2016 מפתיעה את כולנו מצד אחד, אבל גם עומדת בציפיות. זה דיסוננס מוזר, אבל אצל האיטלקים שום דבר מעולם לא היה שפוי. אומרים שזאת הנבחרת הכי אפורה ב-50 השנים האחרונות, ולמרות שאי אפשר מעולם לחזות מתי כחול הופך לאפור, נדמה שיש צדק במשפט הכבד הזה. מספיק רק להיזכר מה היה לפני עשור בדיוק.

גרמניה, קיץ 2006, גיבורנו הכחולים מכניעים את גרמניה בחצי ואת צרפת בגמר. הגביע העולמי נוסע לרומא בפעם הרביעית. כל אוהד איטלקי זוכר את הזעקה המרגשת של השדר פאביו קארסה: "אנדיאמו ברלינו" (נוסעים לברלין), כאילו זה קרה אתמול, אבל לברלין נסענו וזכינו עם כוכבי כדורגל מפוצצים, חלקם מהשמות הגדולים של המשחק אי פעם.

לקראת היורו הזה כבר הבנו שצרות עומדות בפתח (תיאגו מוטה מספר 10? מוטה?!). הפציעות של מרקו וראטי וקלאודיו מרקיזיו היוו חותם סופי לכך שבקיץ הזה לא נחגוג בפיאצות (שדרות רוטשילד במקרה שלנו), אלא נחכה לספטמבר למפגש המסקרן מול נבחרת ישראל במוקדמות המונדיאל.

אבל בסתר ליבנו, האמנו. ידענו שאיטליה מביאה לכל טורניר משהו אחר, איכות מיוחדת של טקטיקה, נחישות, רצון וניסיון. אז אין לנו יותר את טוטי, טוני, דל פיירו, גרוסו, קנבארו ונסטה, אבל יש לנו נבחרת שמוציאה מעצמה כ-100 אחוזים מיכולתה וממלאת אותנו באושר שלא ניתן להכיל.

סליחה. סליחה ענקית מיסטר אנטוניו קונטה. חשבנו שהנבחרת לא מעניינת אותך יותר. חשבנו שאתה עסוק כולך בלימודי אנגלית בלונדון לקראת העונה הקרובה בצ'לסי. ראינו אותך מנסה לגמגם משפטים באנגלית, וזה נראה רע, רע מאוד. אבל ללמד כדורגל אתה יודע, וכמו בכל מקצוע, ברגע שיש לך ידע ואת התשוקה הנכונה, השמיים הם הגבול, והשמיים כידוע הם בצבע כחול.

אז התחלנו טוב נגד בלגיה, ואחר כך שבדיה נפלה קורבן לשער של אדר, שהתחפש לרגע אחד לרוברטו באג'יו הגדול במונדיאל 1994. הפסדנו לאירלנד, זה היה צפוי, איטלקים מעולם לא מתאמצים איפה שלא צריך, חוץ מזה בופון נח כדי שיוכל לשיר חזק יותר את ההמנון במשחק הבא, אבל המשחק נגד ספרד בשמינית הגמר הפתיע כל אוהד של הסקוואדרה אזורה על הפלנטה, אולי חוץ מקונטה, הוא הרי יודע מה הוא עושה.

אף אחד לא האמין שאיטליה תשלוט בצורה כל כך דומיננטית מול אותה נבחרת גדולה שמחצה אותה בגמר היורו הקודם. לאחר ההפסד של ספרד לקרואטיה, התהלכנו כולנו בראש שפוף ובמבט מודאג, אבל בסיום המשחק, ידע כל אוהד מהפיאצות של רומא ומילאנו, וגם מי שהתארח אצל הקונסול האיטלקי בתל אביב, שזה היה ערב בלתי נשכח - Incancellabile.

ועכשיו, גרמניה, ושוב צף פחד לצד זכרונות מתוקים. באלוטלי מוריד חולצה ביורו הקודם, גרוסו ודל פיירו שולחים אותנו לגמר בברלין, הוותיקים זוכרים גם את מרקו טארדלי ממונדיאל 1982, ולמרות שמדובר באלופת העולם, אנחנו יודעים שגם הגרמנים מפחדים. במרץ האחרון איטליה חטפה רבעייה מצלצלת במשחק ידידות מול הגרמנים במינכן, אבל במשחקים מן הסוג הזה איטליה נוהגת לזלזל ובופון מזייף בשירת ההמנון.

אלו ימים מתוקים לכל מי שאוהד את איטליה, אבל בפי בקשה לפרשני הספורט: אנא, תמשיכו לא לספור את איטליה, תמשיכו להגיד שאין לה איכויות, תמשיכו להגיד שהכדורגל האיטלקי בשפל ולראות משחק באולימפיקו זה כמו לבקר בקולוסאום בתקופה הרומית. זה הצליח עד עכשיו, ואנחנו מאמנים בכוח הניחוס שלכם להביא את איטליה הכי רחוק שאפשר. כנגד כל הסיכויים.

הדפס