בובה של המצאה: 70 שנה לבובת הריסוק

מי המוח מאחורי בובת הריסוק הראשונה בעולם, כיצד התפתחה לאורך השנים וכמה חיים ניצלו בזכותה?

ניר בן טובים  26.08.19 - 13:47
(צילום: יצרן)
(צילום: יצרן)
תחילת כתבה

בשנה זו מציינים בארה"ב 70 שנה להמצאתה של בובת הריסוק הראשונה בעולם – ציון דרך היסטורי בתעשיית הרכב שקשה לכמת באופן מדויק את תרומתו למאבק בתאונות הדרכים. בובת הריסוק המודרנית אותה אנו מכירים כיום במסגרת ניסויי הריסוק של הגופים האחראים לביצוע המבחנים באירופה (Euro-Ncap) או בארה"ב (IIHS ו-NHTSA) היא אבולוציה בת עשרות שנים שהינה תוצאה של כושר המצאה, אומץ אנושי ודמיון שמקורם בשנות ה-30 וה-40 של המאה הקודמת.  

ניצני התודעה

תאונת הדרכים הקטלנית הראשונה בעולם דווחה רשמית 17 שנה לפני שהופיעה מכונית עם מנוע בערה, ב-31 באוגוסט 1869. בצהרי יום קיץ שגרתי נהגה אשה בשם מארי וורד ברכב מאולתר בעל מנוע קיטור שפותח על ידי קרוב משפחתה. בהגיעה לעיקול איבדה שליטה, נזרקה ממושב הנהג, עפה תחת גלגלי הרכב ונהרגה לאחר שאחד מהגלגלים שניתק פגע ישירות בצווארה. בתקופה פרה מוטורית זו, אף אחד לא טרח לבחון את ממצאי הזירה באופן מעמיק, שכן כלי תחבורה ממונעים היו ספורים. המקרה דווח ונקלט, אך ללא ממש נחקר ביסודיות.

המהפכה הממונעת

בשנות ה-20 וה-30 החלו להצטופף בכבישים ובדרכים מכוניות  – יצרנים רבים הקימו מפעלים בעידן הגלגלי והפריחה המוטורית טרום מלחמת העולם השנייה הייתה בשיאה. באופן לא מפתיע, ככל שהיו יותר נהגים על הכבישים עקב גידול האוכלוסייה, כך גם חלה עליה תלולה בכמות תאונות הדרכים הקטלניות – והרופאים בבתי החולים נאלצו לטפל בפציעות מורכבות שטרם נחשפו אליהן. חלק מיצרני הרכב היו ערים לתופעה המדאיגה הזו אבל עדיין לא הצליחו לעכל את ממדיה. 

עם סיום מלחמת העולם השנייה כשברקע שיקום המפעלים והיכולות הטכנולוגיות, ב-1948 החלו ללמוד חוקרים מאוניברסיטת ווין-סטייט ואוניברסיטת דטרויט את ההשלכות של תאונות הדרכים על גוויות (למעשה אנשים שמתו בנסיבות טבעיות והובאו לצרכי מחקר). המועצה שמפקחת על מחקרים מדעיים באוניברסיטאות טענה שמדובר בהתנהגות לא אתית או מוסרית והורו, גם אם לא מפורשות לאסור את הניסויים בהן. במשך הזמן פחתו המבחנים עם גופות או מתנדבים ועברו להשתמש בחזירים מאחר והאנטומיה שלהם דומה לזו של בני אדם. בשלבים מאוחרים יותר גם זה פסק. לעתים ובחוסר זמינות של אדם או חיה, השתמשו גם בשקי חול.

פריצת הדרך האמיתית התרחשה כמה חודשים לאחר מכן ב-1949; אחד מבכירי הכירורגיים של חיל האוויר האמריקני, קולונל ג'ון סטפ, ביצע מבחנים מעמיקים על מכלולי כסאות מפלט של מטוסים כדי להבין אילו פציעות נגרמו לטייסים בעת נטישה. במהלך המבחנים והבדיקות הרפואיות גילה לתדהמתו כי רובם המכריע בכלל לא נהרגו או נפצעו במטוסים – אלא בתאונות דרכים עם מכוניות.   

סטפ הקדיש זמן רב כדי לחקור משתנים כמו מהירות פגיעה, רתמות בטיחות והאטה אגרסיבית ממהירות טיסה ל-אפס קמ"ש. הוא אפילו ביצע על עצמו בלימות חירום במהירות גבוהה על גבי מסילה אליה רתם כיסא ניסוי, אבל הוא נזקק לגוף שיכול לעמוד בעומסים המדמים תאונות קטלניות – משהו שיכול לשרוד חבטות ולגלות את היקף הנזקים. במסגרת המבחנים, פרסם מכרז עבור בובת ניסוי וזמן קצר אחרי כן נכנסה לתמונה חברה קליפורנית בשם 'סיירה הנדסה'. ביחד, הגו את בובת הריסוק הראשונה בעולם – 'סיירה סאם'.

סיירה סאם היה בובה בגובה 1.83 שנוצר בדמותו של אדם אמיתי (גיבוס פלסטי) וחיבורו מתרכובות של גומי וברזלים. לא היו בו שום חומרים אקזוטיים, אבל חברת סיירה הצליחה להלביש עליו בגרון ובאזור הראש קומץ של חיישנים קדומים כדי לבדוק תזוזה וספיגה. בזכות המידע שליקט מסיירה סאם, ג'ון סטפ פנה לפרסם שורה של המלצות בטיחותיות ליצרני הרכב, בהן קונסולה (דשבורד) רכה יותר שלא תגרום לפציעות חמורות עקב התפרקות רסיסים, פגושים סופגים ונעילות בטיחותיות שימנעו מהדלתות לעוף בעת תאונה.  

 

 

הקפיצה קדימה

סיירה סאם מילא את תפקידו כהלכה במשך שנים ארוכות, אבל עם פתיחתם של כבישים מהירים ואוטוסטרדות נהגים דרשו בטיחות משופרת במכוניות, והגנה מתוחכמת על בני משפחתם וגם הבנה של תוצאות הפגיעה; ב-1965 חלה פריצת דרך – לראשונה הוצג מוט היגוי מתקפל בעת תאונה. על פיתוח זה חתום מהנדס מרצדס-בנץ, בילה ברני האוסטרי-הונגרי, אולם במקביל אליו שברולט פתחו עצמאית מוט היגוי מתקפל חדיש, ואף הציגו לראשונה את בובת הריסוק הייעודית לכלי רכב שנקראה VIP. בובה זו הצליחה לדמות את משקלו וגובהו של האדם הממוצע – 1.78 סנטימטרים ו-76.2 קילוגרמים, ובכך הגדילה את מרחב האינפורמציה שהחוקרים השיגו בעקבות תאונה.

בשנים מאוחרות יותר, ג'נרל מוטורס הובילו את פיתוח הבובות לאחר שהקונגרס האמריקני העביר תקנה המחייבת שורה של התאמות בטיחותיות בשל האצת הפיתוח של המאה ה-20. ב-GM הבינו את הצורך בקצירת נתונים ממידות שונות של בני אדם כדי לקבל תמונה מייצגת מעבר לאדם הבוגר הממוצע: ילדים, בני נוער ותינוקות, ועל כן הקימו את משפחת ה-הייבריד 3. זו למעשה בובת הריסוק המתקדמת ביותר עליה מבוססות הבובות של תקופתנו, היא כוללת כלוב צלעות, מפרקים והיא גם תוכננה כך שניתן להושיב אותה בזוויות אמתיות ובאזורים שונים ברכב.   

מצילת חיים

להבדיל מגרסאות ה-הייבריד 3 שאולי נחשבות כיום קצת פרמטיביות, בובת הריסוק של 2020 נראית עדכנית ומגיבה ברגישות גבוהה לפעילות סביבה. ראשית, היא שמנה יותר – בהתאם לגודלם של בני האדם. ישנן כיום בובות ריסוק מיוחדות לחלק הקדמי, לזנב, לדלתות, ישנן בובות ריסוק המדמות גוף של נשים. הבובה החדישה ביותר  אוצרת למעלה מ-100 חיישנים חכמים (כולל לכידת תזוזות בתלת ממד) והיא מסוגלת לאגור מעל 10,000 שברירי מידע בכל שנייה. מחיר בובת ריסוק חדשה – בין 200 ל-600 אלף דולר (תלוי בסוג, בכמות החיישנים ובמשקלה).  

ההערכות בענף הרכב הן שבובות הריסוק הצילו את חייהם של יותר מ-350 אלף בני אדם מאז שנות השישים. את הקרדיט, אתם יכולים לשלוח לסיירה סאם.

הדפס