בשנת 1492, כשקולומבוס הטעין שלש קרבלות ויצא לאוקינוס, התגלה באוסטריה הר ברזל. עיירת כורים קטנה ומנומנמת - אייסנרץ הוקמה למרגלותיו, וההר הירוק הפך למחצבה פעילה עד היום. לאחר כ-520 שנות כריה הפך ההר לפסל סביבתי מפעים בהדרו. הוא נמצא כשעתיים נסיעה מזרחה לעיר גרץ וכשאתה מתגלגל בפיתולי הכביש בעמק הפסטורלי שום דבר לא מכין אותך לעיקול ההוא שמאחוריו מתנפלים עליך מדרונות פצועים-מצולקי טרסות. מראה מדהים.
להר הזה ששמו ארצברג יש כינוי: "ענק הברזל", כי מזה 23 שנים, לסוף שבוע אחד בחודש מאי, הוא הופך במה לאחת מתחרויות האקסטרים הכי נחשבות בתחום רכיבת אופנועי השטח. 1,500 נרשמים עוברים ניפוי סלקטיבי במשך יומיים וביום השלישי - רעמים וברקים: 500 נבחרים עולים אל ההר ל-4 שעות של טיפוס וירידה, טלטול וגריסה, התקדמות ונסיגה, זחילה וכתישה. נסו פעם לצאת לטיול רגלי על אבני מחצבה שפזורים במדרונות ותבינו משהו ממה שעובר עליהם. לרוב, בסיום 4 שעות התחרות רק 20 מוכשרים באמת מצליחים לחצות את שער הניצחון בזמן.
באותו סוף שבוע של מאי העבודה בהר פוסקת: מקדחים לא קודחים, מסועים לא משנעים, טרקטורים לא מעמיסים ומשאיות לא פורקות. כל האזור נערך לקליטת כ-40 אלף איש שמחפשים מיטה, ארוחה ובירה. כל המלונות באזור עד למרחק של שעה נסיעה תפוסים, החנויות מתמלאות בכל טוב ומשפחות הכורים הופכות למלונאים. כולם יודעים שרק טוב ייצא להם מחבורת המפגרים הזו שפושטת על המדרונות כארבה לצפות באחיהם מנפצים אופנועים על סלעי הברזל.
(צילום: רונן טופלברג)
בארץ ישראל, לחופי הים של גבעת אולגה, ישנה עיירת כורים קטנה ומנומנמת ושמה חדרה. את חדרה מקיפים פרדסים ושדות ומישהו חשב שבמקום קוצים וחרולים טוב יהיה אם יצמח במקומם מסלול מוטוקרוס. ביקשו אישור, סיכמו עם העיריה, עשו ובנו. הועדה המחוזית מחפשת איך לסגור את המקום הזה בתואנה של שימוש חריג בקרקע.
במרחק 10 דקות משם נמצאת המושבה פרדס חנה. מישהו חשב שבמקום ברקנים וחוחים בשדות טוב יהיה אם יקום שם מגרש מוטוקרוס. שכר את הקרקע מבעליה, השקיע והרים רמפות. הועדה המחוזית מחפשת איך לסגור את המקום הזה בתואנה של שימוש חריג בקרקע.
באייסנרץ שבאוסטריה איש לא מחפש תואנות של שימוש חריג במחצבה. החוקים שם ברורים לכולם: אתה לא יכול לעשות חוק מסחר שמאפשר לרכוש אופנועי שטח מבלי לאפשר לרוכשיהם לרכב. בארץ, משום מה, זה בכלל לא ברור מאליו. למעשה כל המערכת בנויה ומותאמת ליבוא ומכירה אבל אין שום היתר לשימוש. בדיוק להיפך: החוק אוסר שימוש באופנוע בעל רישוי ספורטיבי שלא למטרות תחרות ותחרות מותרת רק במקום מאושר.
אבל בכל הארץ אין אלא מקום מאושר אחד בלבד!
תחום אופנועי השטח - אנדורו ומוטוקרוס - תפס בארץ בשנתיים האחרונות תאוצה לא נורמלית והוא משגשג עולה ופורח כמו בוגנביליה שתולה בערימת דשן אורגני. המספרים מדברים בקול צלול וברור ומלמדים על מכירה של כ-1,500 אופנועים לשנה. מספר מכובד ביותר. אבל, בעוד שרוכבי האנדורו יכולים לצאת ולרכב בהרים ובמדבר, הרי שרוכבי המוטוקרוס חייבים רמפות לקפוץ מעליהם. זו תכליתה וזו מהות קיומה של הנישה הזו. עד היום המדינה אישרה רק מסלול אחד כחוק והוא נמצא במכון וינגייט. כל מי שלא מהאזור יכול לחפש מי ינענע אותו, ואם יעז להקים לעצמו מסלול בקרבת מקום מגוריו - הרי הוא מסתכן בהחרמת האופנוע ובקנסות.
יודעים מה, מצב המוטוקרוסרים טוב יחסית כי להם יש לפחות יש מסלול אחד, אבל לאופנועני הכביש אין אפילו את זה: מי שמעוניין להתחרות על אספלט בצורה בטיחותית צריך לטוס לקפריסין או יוון או להרחיק עוד לאירופה, או... לקיים תחרות פיראטית בכביש הציבורי.
מישהו יכול לבוא ולהסביר לנו מה קורה כאן? למה למי שרוצה לשחק כדורסל יש מגרש בכל שכונה, למי שמשחק טניס יש את המתנ"ס, מגרשי כדורגל הם פריט חובה בכל עיר, למשחקי מטקות יש את חוף הים ולרוכבי אופנוע אין כלום? אפילו למי שרוצה לטוס יש יותר אופציות מאשר למי שרוצה לרכב על אופנוע בראש ספורטיבי...
(צילום: רונן טופלברג)