בשביל לדבר על קאפהד צריך לבוא עם ראש פתוח. בשביל לשחק בקאפהד, צריך מזוכיסם מסויים, והרבה סבלנות. אז על מה הדיבור בעצם? קאפהד הוא פלטפורמר דו מימדי, מהקלאסות של פעם. תירה ותרוץ. ותזהר לא למות חלילה. אבל מה בעצם מייחד את קאפהד והופך אותו למיוחד?
אז ציינתי שצריך מזוכיסם מסויים כדי לשחק בקאפהד, וזה נכון. כי המשחק קשה. קשה מאוד. קשה עד רמה שלפעמים בא לכם לשבור את המסך. מי שלא שיחק, לא יכול להבין את כמות האויבים שנמצאת על המסך בכל רגע נתון, ואת כל הדברים שצריך לשים לב אליהם, כדי חס וחלילה לא למות. המשחק מחולק לשני סוגי שלבים: רוץ ותירה, וקרבות בוס. קרבות הבוס הם בעצם ה"לב" של המשחק, וברוב המשחק אתם תילחמו נגד בוסים. קרבות הבוס מחולקים בדרך כלל לחלקים, ובהם הבוס משנה את הצורה ואת צורת ההתנהגות שלו, ולנצח אותם זה לא פשוט כמו שזה נשמע, בעיקר כי לכל שלב יש לכם רק 3 נקודות חיים, ואחריי זה, תצטרכו להתחיל את כל השלב מחדש. בלי נקודות שמירה, בלי אופציה לקבל חיים במהלך השלב, רק אתם ושלושת נקודות החיים שלכם. וזה רק מרגיש יותר סאדיסטי בגלל שבכל פסילה אתם יכולים לראות את ההתקדמות שלכם בשלב אם נפסלתם, כאילו המתכנתים רוצים לצחוק עליי ברמה של "תראה כמה קרוב הגעת אבל אתה כישלון!!". אבל יכול להיות שזה רק אני.
פלטפורמר קלאסי, שמאתגר את השחקן.
זה אולי נשמע שאני מדבר בצורה שלילית, אבל תרשו לי להבהיר דבר אחד: קאפהד הוא אחד המשחקים הכי מהנים ומאתגרים ששיחקתי, למרות כל העצבים והייאוש, מהסיבה הפשוטה: הוא דורש יכולות וכישורים, והוא דורש מהשחקן לטעות וללמוד מהטעויות שלו, ואין שום דבר יותר מספק מלהצליח לעבור שלב אחריי כל כך הרבה פעמים.
הגרפיקה של המשחק היא עניין של טעם אישי. אני לא חושב שכל אחד יכול להתחבר אליה או למצוא אותה מושכת או מעניינת. כל המשחק הוא מחווה לאנימציות של שנות ה-30 וה-40, אתם יודעים, התקופה שדיסני היו גזעניים. האנימציות מושקעות ומפורטות, והעולם הסוריאליסטי של המשחק יכול להצחיק ולהיות מלחיץ בו זמנית מבחינת עיצובי הדמויות המשוגעים והתלושים מהמציאות. יש כל כך הרבה מחשבה ותכנון מאחוריי כמעט כל פרט בעיצוב של המשחק, וזה יפייפה לעין. לא שאני יודע, אבל כנראה שככה העולם נראה דרך סמי הזייה. אין ספק שהעיצובים המטרידים של הבוסים רק עוזרים לתחושת הלחץ ביחד עם כל השיגעון שהולך על המסך. והפסקול של המשחק נפלא. מוזיקת סווינג קצבית שמכניסה לאווירה ולאותה תקופה.
קרבות בוסים סוריאליסטיים.
אם עד עכשיו לא דיברתי על עלילת המשחק, זה בגלל שהיא כל כך שולית ולא משנה, אבל בשביל להגיע לנקודה האחרונה שלי, אז יאללה: קאפהד ואחיו עשו עסקה עם השטן. עכשיו הם צריכים לברוח מהגהנום ולהלחם את דרכם החוצה נגד כל הבוסים והאוייבים. זה באמת מסתכם בזה. אז למה הזכרתי את זה? כי המשחק תומך גם באופציה לשחקן נוסף, אם תהיו מעוניינים להתעצבן יחד עם חבר. הבעיה היא שאני פחות ממליץ על כך, מכיוון שכמו שאמרתי, כמות הפרטים והמידע שרצים על המסך בכל רגע נתון לפעמים מסוגל להיות יותר מידי, ולהוסיף משתנה נוסף למשוואה יכול לבלבל המון שחקנים.
לסיכום? קאפהד הוא בהחלט חוויה מאתגרת, והוא ממש לא משחק לכל אחד. צריך קודם כל להתחבר לסגנון, משם זה זורם הרבה יותר חלק. מה שאני מאוד מעריך במשחקים מהסוג הזה היא העובדה שהם מאתגרים את השחקן. הם קשים, אך פיירים. המשחק הזה החזיר אותי לימים שבהם לנצח את המשחק היה בכבוד שלי. ואין מצב שהמשחק הזה ינצח אותי. ולדעתי, זה חלק ממהות הגיימינג.