חדר הבריחה הגדול בעולם: מסע למונדיאל ברוסיה

בירוקרטיות מייגעות, מרחקים בלתי נתפסים ותנאי מחייה המעוררים געגוע לימי הטירונות. ארבעה חיילים משוחררים יצאו למסע כדורגל של 4,500 ק"מ, שמונה ימים, חמש ערים וגביע עולם אחד

רועי גבאי  07.07.18 - 12:39
תחילת כתבה

כשהתחלתי להתעסק בטיול לרוסיה לכבוד המונדיאל, לאמא שלי היה טקס קבוע. היא הייתה נכנסת לחדר שלי אחת לכמה זמן, מזיזה מעליי את כל לוחות זמני רכבות, הזמנות הבוקינג התמוהות, טפסי בקשות הכרטיסים וה-”Fan ID”, מפות חישובי הפרשי השעות בתוך רוסיה ואת שתיים וחצי הבבושקות שנחו על השולחן שלי, ואומרת "רועיקי, אתה בטוח שאתה רוצה לעשות את הנסיעה הזאת? רוסיה היא חדר הבריחה הגדול בעולם".

לאימהות, אתם יודעים (קל וחומר לפולניות שבהן), יש נטייה טבעית להיות צודקות. ואכן יכול להיות שמבחוץ, הטיול הזה, של חמישה משחקים, בחמש ערים שונות, בשמונת הימים הראשונים (בקילומטרז' זניח הדומה לנסיעה ברכב מירושלים לרומא) נראה שאפתני, מסובך ונדמה שאנחנו לא יודעים לאן אנחנו נכנסים. מצד שני, לך תסביר שלא בכל פעם כל הכוכבים מתיישרים בדיוק בקו אחד, כך שגם יש לך מספיק כסף אחרי הצבא, גם אין לך מחויבויות לשום דבר אחר, וגם אירוע הספורט הגדול בעולם נמצא במרחק של פחות מ-5 שעות טיסה. פספוס ההזדמנות הזאת, עבור כל אותם האנשים כמוני, בני דת הכדורגל, הוא לא רק חילול הקודש, הוא מעשה כפירה של ממש ועם אלוהי הכדורגל אני בהחלט לא מתכוון להתעסק.

אלוהי הכדורגל קרא וארבעה צעירים מספיק טיפשים כדי לקבל החלטה כזאת צעירה וטיפשית, ענו "הנני" ופתאום מצאנו עצמנו בנסיעת לילה של 13 שעות ממוסקבה לקאזאן, ברכבת שכנראה לא הייתה בשימוש מאז נפילת ברית המועצות, בקרון בלי אור או מזגן, ועם זוג מיטות קומתיים צרות שגרם לחדר שלי בטירונות בשיבטה להראות כמו הסוויטה הנשיאותית במלון המלך דוד.

קזאן נגלתה בפנינו במלוא הדרה: עיר יפהפייה, רחבת ידיים, מוצפת עשרות מתנדבים ומתנדבות מלאי מוטיבציה, המדקלמים את הנאום הקבוע שלהם בלהט תוך סימון נחוש על המפות שהם דוחפים לך לידיים. באופן כללי, עושה רושם שהחבר'ה ברוסיה מאוד מנסים לעשות רושם, וזה היה ממש מצליח להם לולא בעיה אחת קטנה וזניחה - הם לא מדברים מילה באנגלית.

אף נהג מונית לא הבין מה אנחנו רוצים ממנו, אי אפשר לדבר עם בעל הדירה בה אנחנו מתארחים ופתאום כל ילד בן 12 עם אנגלית ממשחקי מחשב הופך להיות מקור המידע הכי מהימן שיש בנמצא. אבל למי אכפת, עוד חמש שעות נצפה במסי וגריזמן במפגש טיטאנים חסר רחמים ולנו נשאר רק לאסוף את הכרטיסים, להוציא Fan ID, להבין היכן המלון שלנו, איך מגיעים לאצטדיון, איפה ה-"Fan Fest" ואיך מחברים את כל הנקודות האלו בעיר שיש בה משהו כמו מיליון ורבע תושבים. שטויות.

בדרך לקאזאן ארנה היתרון, לפחות מבחינת האוהדים, היה באופן מובהק לטובת הדרום אמריקאים - אלפי חולצות מסי וקרנבל תחפושות צבעוני, לצד ריקודים ושירה בספרדית רועמת, רוויית תשוקה ובירה. בעלייה ליציעים השאון הספרדי הפך אט אט מרועש למדבק: שירי האוהדים קליטים, הספרדית מתגלגלת על הלשון, והלהט הארגנטינאי למשחק פשוט לא מותיר גם לפרנקופילים ההדוקים ביותר שום ברירה - "ואמוס ארחנטינה, סאבס קה ג'יו טה קיירו!". טקס הפתיחה של המשחק, שמהבית נראה משמים ומיותר, הופך באצטדיון למרגש ואצילי. ההימנונים מושרים והספירה לאחור לשריקת הפתיחה מוקרנת בכל המסכים בארנה, 48 אלף פיות צועקים בבליל קסום של שפות מכל עולם "3...2...1..." ואו.

את המשחק ודאי ראיתם, כך שאחסוך מכם את מהלכו ואשתף אתכם בתחושותיו של אוהד המום מהקהל. השאגה האדירה בגול השני של ארגנטינה הייתה מחשמלת ועוצמתה צרמה לעומת הוולה המדהים של פבאר שהשאיר אחריו דממה דקה ברחבי האצטדיון, שהפכה מצמיתה עוד יותר בשער הראשון של אמבפה ולאווירת הלוויה בשני. אבל הכיבוש של אגוארו שחרר את המועקה מהאוויר והפיך באוהדי ארגנטינה תקווה חדשה, שאולי, אולי, נשאר לקוסם בחולצה מספר 10 עוד טריק אחד אחרון בשרוול. הדרן לא היה, וכדור הרוחב האחרון, שכמעט 40 אלף ללבבות ארגנטינאים במגרש ומיליונים בבית נשאו אליו את עיניהם, לא פגש לא בלם, לא קשר ושום ליונל מסי, והתגלגל החוצה לקול שריקת הסיום.

את היציאה מהאצטדיון ליוותה תחושה מעורבת של הכרת תודה ופספוס. חשנו ברי מזל לקחת חלק במשחק כדורגל גדול כל כך, אך על אף שלשחקני ארגנטינה לא הגיע לנצח, לאוהדים שלה בהחלט כן. 24 השעות הראשונות למסע המונדיאל שלנו עלו הרבה מעבר לציפיות שלי והמחשבה על מה צופנת לנו רוסיה בימים הבאים, מרגשת אותי. כל כך הרבה משחקים והרפתקאות בחדר הבריחה העצום הזה, ומי יודע אולי אפילו נצליח לצאת ממנו בזמן.

צפו בתקציר ה-3:4 של צרפת על ארגנטינה

 

הדפס