4,500 ק"מ ברוסיה: מסע המונדיאל, פרק 3

שמונה ימים, חמש ערים וגביע עולם אחד. לאחר ששכרו רכב בקאזאן וחגגו עם הרוסים בניז'ני נובגורוד, מסע המונדיאל מגיע לסמרה לקרנבל צבעוני ועוצמתי של כדורגל לטיני

רועי גבאי  13.07.18 - 13:17
תחילת כתבה

לאחר השכרת הרכב בקאזאן וחגיגות הרוסים בניז'ני נובגורוד, המסע שלנו ממשיך לסמרה. עליתי למשמרת הנהיגה שלי בסביבות חמש וחצי בבוקר. בניגוד לנסיעה מקאזאן לני'זני שעברה תוך שיחה ערה וסוערת שכדורגל כמובן היה מרכזה, אך כללה גם נושאי שיחה קצת יותר איזוטרים, כמו זוגיות, חוויות מהשירות הצבאי, הסכסוך הישראלי-פלסטיני, ודיון ערכים נוקב אודות הבוזגלוס ונשיקות על הבמה עם מאלומה, הפעם, הנסיעה לסמרה הייתה ברובה מסע אישי, אינטימי ובודד. שלושה ישנים, אחד שנוהג והדרך הרוסית נפקחת לאורך.

הרכב שייט על האוטוסטרדה בקלילות רכה, שדרות עצים ארוכות נמתחו משני צדי הכביש וליוו אותנו לאורך הדרך כמו מסדר ארוך. מאחורי השדרות נפרסו מרחביה של רוסיה: ירוק מאופק לאופק, קבוצות עצים פזורות באקראיות, צבר בניינים קטן ניקד את השדות העצומים הללו באדום, חום ולבן ואחת לכמה זמן, הופיע גם איזה אגם קטן או נהר דקיק. הנוף אין סופי. לו הייתי נולד פה, הייתי יכול להתפתות בקלות לחשוב שאין נוף אחר בעולם כולו ואולי גם לא צריך.

גם הפעם, חמד הוויז לצאן ובין כביש מהיר אחד למשנהו, לקח אותנו בדרכי קיצור הזויות, דרך הכפרים הרוסים והכבישים הבין עירוניים הפנימיים. הכפרים הללו נראו כאילו עצרו בזמן, אי שם לפני 200 שנה, נדמה שאף אחד לא טרח לעדכן אותם שהצאר נפל ושהסובייטים הוחלפו. ויודעים מה, לא בטוח שזה כזה היה משנה להם. אנשים מבוגרים רועים פרות בשדות הפתוחים שבין הבתים עשויי העץ, שלטים כתובים בכתב יד בצדי הכביש וברווזים החוצים בהפגנתיות את הדרך.

הכבישים שבין הכפרים כולם משובשים, שבורים ומלאי בורות. במחשבה ראשונה, אתה תוהה כמה פרימיטיביים החבר'ה פה וכמה עלובה יכולת תיקון האספלט שלהם, אבל לאחר כמה עשרות קילומטרים אתה מתחיל להבין שמדובר במדיניות מכוונת, גאונית ופשוטה. הרי אנחנו, המערביימסקי, מבזבזים עשרות מיליונים מכספי המיסים שלנו על אמצעי הגבלת מהירות מגוונים: מצלמות מתקדמות, שומרי דרך מתנדבים, משטרת מחשבות כזו או אחרת אבל פה ברוסיה הם פשוט לא מתקנים את הכביש. רוצה לנסוע מהר? משתוקק לגמוע את המרחבים המדהימים הללו? בכיף, שבור את הרכב שלך. לא רוצה לשבור את הרכב? סע לאט. כמה פשוט ככה יעיל. יש לנו עוד מה ללמוד.

הגענו לסמרה כמה שעות טובות לפני המשחק, ומאחר והנסיעה התייגעה עלינו מאוד, תכננו להגיע לדירה ששכרנו מבעוד מועד ולנוח קצת. אך כמו שכבר הספקנו ללמוד מהרגע בו נחתנו במדינה, ברוסיה, גם הדברים הטריוויאליים ביותר - לא הולכים בקלות. בכתובת הדירה, לא היה דבר מלבד מגרש מכוניות עלוב. כל עובר אורח הכווין אותנו אל דרך אחרת וכמובן שבטלפון המצורף מאתר האינטרנט של הדירה - אין עונים. לאחר חיפושים ארוכים, בהם עברנו על כל הדלתות בכל הבתים שבשכונה, תוך ניסיון לאתר את דלת הדירה המיוחלת בעזרת תמונות מהאינטרנט, פענחנו את כתב החידה. מנוחה ירדה מהפרק. החלפנו לחולצות כדורגל ומיהרנו לאצטדיון.

מקסיקו וברזיל בשמינית הגמר והאווירה מחשמלת, ניגוד מוחלט לאווירה המנומנמת ששררה בדנמרק – קרואטיה. נהרות עצומים של צהוב-כחול וירוק-אדום געשו לאצטדיון בשצף. מאות אוהדים צבועים ומחופשים מכף רגל ועד ראש, גברים מקסיקנים חבושים בסומבררו ענקיים ופונצ'ואים צבעוניים, לצד נשים ברזילאיות לבושות שמלות מקושטות נוצות הרוקדות עם העוברים והשבים. הקרנבל הרועש והצבעוני הזה, היה כנראה הדבר המסעיר ביותר שהתהלך ברחובותיה האפורים של סמרה מאז ומעולם.

באצטדיון עצמו האווירה התלהטה אפילו יותר, שני מחנות האוהדים באמת האמינו שהם מסוגלים לנצח. מצד אחד של הזירה - ברזיל, מהפייבוריטיות הגדולות לזכייה בטורניר הזה ובכל טורניר בהיסטוריה ומנגד, הקבוצה המרגשת והצבעונית של מקסיקו, שהוכיחה מעבר לכל ספק שביכולתה לאכול פייבוריטיות לזכייה עם גאווקמולי על הבוקר. היציע שישבנו בו, היה מעורב ושירי עידוד בספרדית ובפורטוגזית נלחמו על השליטה בו, בטירוף אפילו גדול יותר מהמלחמה שהתרחשה על כר הדשא.

בשער של ברזיל, אחד האוהדים שישב כמה שורות מעלינו לא ידע את נפשו מרוב אושר, החליק ונפל עלינו בעודו שופך את הבירה שלו על כל היושבים מתחתיו. עזרנו לו לקום בחיוך והוא התנצל מעומק ליבו בזמן ששפתיו עדיין ממלמלות את שירי האוהדים המתנגנים. 5 דקות מאוחר יותר, חזר הברזילאי ודחף לכולנו: ברזילאים, מקסיקנים וישראלים כוסות בירה קרה ביד בעודו מסנן מילות התנצלות ועידוד לסירוגין. יש דברים שקורים רק במגרש כדורגל.

צפו בתקציר שמינית הגמר בין ברזיל ומקסיקו (באדיבות כאן 11) >>

על אף הגול השני של ברזיל, שכנראה סתם את הגולל על ההרפתקה הרומנטית של המקסיקנים, האוהדים לא הפסיקו לעודד ורק שריקת הסיום נדמה שציננה את התלהבותם. מתחתנו עמדה משפחה מקסיקנית, שלאורך המשחק לא חדלה לצעוק ולעודד, אבל עתה, ישבו כולם בפנים קפואות כמו מי שמתעורר לפתע מחלום מוחשי לגמרי ותוהה אם היה באמת. "מקסיקו מעולם לא עברה את שמינית הגמר" אמר לנו אחד מבני המשפחה לפני המשחק בעיניים נוצצות, "אבל היום זה יקרה". בסוף המשחק, כאשר לחצנו את ידיהם עם מילות נחמה והערכה בפינו, אמר "חבל מאוד על ההפסד, יכולנו לנצח אבל לא נורא, אני גאה בלוחמים שלנו והיה שווה לבוא עד לפה בשבילם. עוד ארבע שנים נצליח."

אי אפשר שלא להתאהב בדרום אמריקאים ובאהבה הכנה שלהם למשחק הזה. אמנם האירופאיות שולטות בטורניר ומועדוניהן הם העשירים והחזקים בעולם, אבל הדרום אמריקאים חיים אותו ומרגישים אותו באמת, מעודדים בגרון ניחר, בעיר נידחת אלפי קילומטרים מהבית. צועקים, בוכים, נופלים, שופכים בירות בגולים ויושבים, כמו בניחום אבלים שמוטי ראש על הכיסאות באצטדיון אחרי הפסד. איזה כיף שיש מונדיאל כדי לראות את זה.

יצאנו מהאצטדיון בהליכה איטית, מבקשים לספוג עוד קצת מהחגיגה הנודדת הזאת, כל עוד היא כאן ואנחנו חלק ממנה. זו הייתה שמינית הגמר האחרונה שלנו ולוח המשחקים סידר לנו שלושה ימי מנוחה להעביר בקאזאן לקראת המשחקים הבאים. הגיע הזמן לגלות מה עושים ברוסיה כשאין משחק כדורגל למהר אליו. אבל קודם, אולי כדאי שנלך להתקלח, איזה משוגע שפך עלינו בירה.

הדפס