אף למעלה, כדור ברשת: השחצנות של האמריקאיות

הן לא סופרות אף אחד, וזו הדרך היחידה שלהן להתקיים, לבלוט ולהמשיך לנצח. נבחרת ארצות הברית, שתתייצב לגמר מונדיאל שלישי ברציפות, נהנית שכל העולם שונא אותה

עידן ויניצקי, ארה"ב
עידן ויניצקי, ארה"ב  07.07.19 - 11:00
מורגן חוגגת עם התה (צילום: Richard Heathcote/Getty Images)
מורגן חוגגת עם התה (צילום: Richard Heathcote/Getty Images)
תחילת כתבה

הריאיון עם מייגן ראפינו, זה שמתוכו יצא הציטוט שכל כך עצבן את הנשיא דונלד טראמפ, לפיו היא לא מתכוונת ללכת ל"פאקינג בית הלבן", אומנם צץ במהלך מונדיאל הנשים שיגיע הערב (ראשון, 18:00) לסיומו עם משחק הגמר בין ארצות הברית להולנד, אבל הוא נערך בכלל לפני שהטורניר התחיל.

כן, עוד לפני שהנבחרת האמריקאית, נבחרת הנשים הטובה בכל הזמנים, שתתייצב היום לגמר חמישי בתולדותיה ושלישי ברציפות, ותנסה להגן על התואר בו זכתה ב-2015, בכלל בעטה כדור אחד בטורניר הנוכחי, ראפינו כבר הייתה עם הראש בסירוב ללכת לבית הלבן, אחרי הזכייה בתואר.

עד כדי כך היא והחברות שלה לנבחרת מאמינות בעצמן. כמו לפני שמונה וארבע שנים, מהרגע הראשון לא היה להן ספק שהן הולכות כל הדרך אל התואר. כשזה לא קורה, כמו למשל במשחקים האולימפיים בריו 2016, שם ארצות הברית הודהמה ברבע הגמר מול שבדיה, האמריקאיות נוטות לאבד את הראש. למזלן, בדרך כלל זה כן קורה וגם הערב, אם לא יתרחש משהו יוצא דופן, הן אמורות להיות בראש הפודיום.

אלא שבעוד שעבור הנבחרת התוססת הזו והאוהדים שמלווים אותה בגאווה לטורניר בצרפת או מכל פינה בארצות הברית, מדובר בסך הכל באופן בו אמורה נבחרת אמריקאית כל כך איכותית להתנהל, הרי שעבור רבים מחובבי הענף והצופים בטורניר, זו שחצנות שאין לה מקום בכדורגל ובטח שבמפעל כמו הגביע העולמי. וכך, ארצות הברית מוצאת את עצמה בקרב גרסאות כמעט מול כל אירופה. היי, זה דווקא די דומה לטראמפ.

ב-1 ביוני 2002 נרשם אחד המשחקים הכי חד צדדיים בתולדות מונדיאל הגברים, כאשר סגנית האלופה שבדרך, נבחרת גרמניה, התעללה בערב הסעודית עם 0:8 קליל. מלך המונדיאלים מירוסלב קלוזה כבש שלושער ובשלב מסוים, כשהתוצאה הפכה לקצת יותר מדי מוגזמת, הגרמנים הורידו הילוך. לא במשחק עצמו, אלא בחגיגות.

אם אחרי שני השערים המוקדמים שלו קלוזה עוד סיפק את הסלטה המוכרת וכשקרסטן יאנקר קבע 0:4 על סף ההפסקה הוא הוריד חולצה בהתלהבות, הרי שלקראת הסיום, כשאוליבר בירהוף וברנד שניידר מצאו את הרשת, הם בקושי הניפו ידיים.

זה ממש לא היה המצב ב-11 ביוני 2019. ארצות הברית רשמה את התוצאה הכי קיצונית בתולדות הגביע העולמי, גברים או נשים - 0:13 אכזרי מול נבחרת תאילנד, שאין לה ממש מה לחפש בטורניר ברמה הזו, בטח ובטח שלא מול האמריקאיות.

פערי הרמות הקיצוניים לא הפריעו למנצחות לחגוג כל שער כאילו הוא זה עתה הכריע את הגמר. ראפינו הייתה במוקד רוב החגיגות הסוערות הללו ורגע לא נתנה לחברות שלה להתבייש במה שהן מעוללות ליריבות שלהן.

מיד עם סיום המשחק, כוכבות העבר של נבחרת קנדה תקפו את האמריקאיות. "אני פשוט חושבת שאפשר היה לנצח עם קצת יותר צניעות וענווה והן פשוט לא מסוגלות לעשות את זה", אמר קלרה רוסטד. "לחגוג ככה שערים לקראת סיום משחק כזה זה לחלוטין לא הכרחי. מה זה הדבר הזה?".

קיליין קייל, שאף שיחקה עם מורגן באורלנדו בעבר, הייתה עוד יותר עצבנית: "הן הנבחרת הטובה בעולם ואני פשוט נגעלת מההתנהגות שלהן. הן התחילו לספור שערים עם האצבעות ואני נשארתי מובכת מהן. זה היה חסר קלאס לחלוטין".

המתקפה נמשכה מכל כיוון והאמריקאיות מיהרו להתגונן. הן גם זכו לתמיכה גורפת מהתקשורת המקומית, אך בשום שלב, לא היה נדמה שמישהו, בנבחרת או בתקשורת, מצליח לעשות את ההפרדה ולהבין מה באמת עצבן את העולם: אלה לא 13 השערים. תבקיעו כמה שאתן רוצות, היה המסר. אלה החגיגות.

אלא שיש לכעס הזה גם צד שני. במדינה עם שוק ספורטיבי כל כך תחרותי ועם מורכבות חברתית כל כך גדולה, בה השחקנית המובילה של הנבחרת מגיעה למצב בו היא לא מוכנה ללכת ל"פאקינג בית הלבן", זו הדרך היחידה של הנבחרת הזו להתקיים. בהקצנה, בהחצנה, לא להתבייש משום דבר שהן עושות ולתקוע לכולם את האצבע בעין, שוב ושוב ושוב.

מדלגים כמעט חודש קדימה, אל חצי הגמר מול אנגליה בו אלכס מורגן חגגה את השער שלה, שהתברר גם כשער הניצחון, עם תנועה של שתיית תה.

הפעם הגיעה תורה של התקשורת האנגלית לאבד את זה. מורגן זכתה לשלל כינויים והעלבות בממלכה ופירס מורגן בעל הפה הגדול הכריז בטורו ב"דיילי מייל" כי הנבחרת האמריקאית היא חבורה של "חצופות ושחצניות שמתנהגות כמו פרימדונות", אך הודה שהן גם יודעות לעמוד מאחורי המילים וההבטחות שלהן ולספק את הסחורה. האנגלים כל כך התעצבנו עד שכאשר אלן ווייט חשבה שהיא כובשת את שער השוויון המאוחר (שנפסל בגלל נבדל), היא חיקתה את החגיגה של מורגן.

העניין הוא שמורגן היא הדבר הכי רחוק שיש מראפינו. היא הרבה יותר שקטה, הרבה יותר "נשית קלאסית", כזו שמצטלמת לגיליון בגדי הים של ספורטס אילוסטרייטד לצד הדוגמניות המובילות בעולם ולשלל קמפייני דוגמנות אחרים, אחת שנשואה לכדורגלן סרבנדו קראסקו ולא לכדורסלנית סו בירד, כמו ראפינו.

היא הרבה יותר קונצנזוס מהכוכבת עם השיער הוורוד, אבל גם כמוה, גם מורגן נשאבת לאווירת הנבחרת, לתחושה הזו שהכל מותר ואף רצוי - אפשר להסתלבט על כולם, אפשר לחגוג בהפגנתיות מול כולם, לא צריך להתנצל על כלום. זה מעצבן רבים, אבל זה גם הפך את הנבחרת הזו לחסונה מבפנים ולכזו שהאמריקאים שמחים לעמוד מאחוריה ולתמוך בה בכל מצב.

כאשר הושלמה תמונת רבע הגמר של הטורניר, התברר כי נותרנו עם ארצות הברית נגד אירופה. שבע אירופאיות ונבחרת אמריקאית אחת הגיעו לשמונה הגדולות של המונדיאל הזה והאלופה המכהנת מיד ניצלה את המצב כדי להגדיל את תחושת "העולם כולו נגדנו".

קשה מאוד לייצר תחושה כזו כאשר אתה הכי טוב, אבל זה הדלק שמניע הרבה ספורטאים, בעיקר אמריקאים. זה עבד היטב לגולדן סטייט בשלוש השנים האחרונות ב-NBA וזה מצליח לנבחרת האמריקאית, שמוציאה מעצמה הכל בטורניר הזה, למרות לא מעט הופעות בינוניות יחסית, בטח בסטנדרטים שהנבחרת הזו הרגילה אותנו בעשור האחרון.

שש מתוך שבע האירופאיות הללו כבר בחוץ. נותרה רק אלופת אירופה המפתיעה הולנד, שתנסה לחולל את הסנסציה. הסיכויים כמובן לטובת האמריקאיות והן יודעות ונהנות מזה. רק ככה נוח להן, כפייבוריטיות, כאלה שכל השאר רוצים ורוצות לראות נופלות. בינתיים אף אחד לא מצליח להפיל אותן.

הדפס