חיוך למרחקים ארוכים: אגדת גבריסלאסי

פרק מהספר "סיפור אולימפי", המדרג את 50 הרגעים במשחקים

מערכת אתר ערוץ הספורט
מערכת אתר ערוץ הספורט  22.07.21 - 18:18
תחילת כתבה

הזמן והמקום: 25 בספטמבר 2000, האיצטדיון האולימפי בסידני, אוסטרליה.
האירוע: היילה גבריסלאסי מנצח את פול טרגט בגמר ריצת 10,000 המטרים בפוטו פיניש היסטורי.

בשעת הערב המאוחרת של סידני, החושך כיסה את השמיים אבל האיצטדיון האולימפי נראה כמו פצצת תאורה. גופי התאורה החזקים והמתקדמים בעולם, יחד עם הפלאשים שנורו מהמצלמות, הפכו את הלילה למופע אורקולי רגע לפני ריצת הגמר ב-10,000 מטר.

על המסלול נעמדו 33 רצים, מתוחים ועצבניים. המצלמה עברה על פניהם, לקראת המסע המפרך אליו עמדו לצאת. כמעט כולם נראו אבודים. אחד בולע רוק מבהלה, שני מרקד ומקפץ, נע באי נוחות. שלישי מנגב פניו שוב ושוב משל ניסה להעלים פאניקה בלתי נראית, רביעי עומד אילם ולא זז, חמישי מסתכל אחורה ובוחן את יריביו. 33 רצים והמצב הנפשי בו הם נמצאים.

המצלמה המשיכה לנוע והתמקדה ברץ ה-34. לפתע, מהמסך הענק באיצטדיון ניבט אור חדש, כמו ברק שמדליק את השמיים השחורים. היה זה האור שיצא מהחיוך העצום של היילה גבריסלאסי. חיוך מרוח על פרצוף שלם, מאוזן לאוזן, עם שיניים מלאות, מסודרות ובוהקות. פה מלא שמחה ואושר. חיוך שמעביר אנרגיה, כמו מכת חשמל.

הוא חייך למרות המעמד והלחץ, למרות היריבים, למרות שסחב רגל כואבת מחצי הגמר, למרות סיטואציה בה כל ספורטאי נורמלי אמור להיות במתח. הוא חייך כי היו לו את כל הסיבות בעולם להציג שוב את החיוך המפורסם. הוא לא חייך רק כי הגיע כפייבוריט לזכייה, או כאלוף העולם, שיאן העולם והאלוף האולימפי מאטלנטה. גם לא לנוכח העובדה שבשנת 2000 כבר היה אגדה בתחום. "הקיסר" של הריצות הארוכות.

הוא חייך, כמו בכל תחרות אחרת בה השתתף, כי נזכר שהוא מגשים חלום ילדות. נזכר, בחיוך כמובן, בילד הקטן בכפר אסלה באתיופיה, שם נולד למשפחה מרובת ילדים וישן בבקתת בוץ טחובה. נזכר איך בגיל 7, למרות התנגדות אביו לעסוק בספורט, גמלה בו ההחלטה להיות רץ למרחקים ארוכים. זה היה כאשר "גנב" את הרדיו המשפחתי להאזין בסתר לשידור גמר ריצת 10,000 המטרים באולימפיאדת מוסקבה 1980 ולדמיין במוחו את מירוטס ייפטר האתיופי זוכה בזהב. הוא ראה לאחר מכן את החום וההערצה להם זכה ייפטר והחליט כי גם הוא יהיה ספורטאי.

אולי הוא חייך כי זכר כמה "קל" היה לו להתאמן לרגע כמו זה, כאשר היה צועד כל בוקר 10 ק"מ הלוך לבית הספר ו-10 ק"מ חזור. זו אינה קלישאה על רץ אפריקאי, אלא חייו האמיתיים של גבריסלאסי, כפי שסיפר בראיון ל-CNN. ואולי הוא חייך כי הוא ידע שהוא עומד לנצח. כי היה הספרינטר הטוב ביותר מבין הרצים למרחקים ארוכים והרץ למרחקים ארוכים הטוב ביותר מבין הספרינטרים. תופעת טבע.

עם הזנקת המירוץ, תפס גבריסלאסי את מקומו. הוא לא היה מאלה שמכתיבים את הקצב או לוקחים את תשומת הלב, אלא נשאר צמוד להובלה. לא נותן לאיש לברוח. אט אט הצטמצמה הדבוקה ונשארו בה רק הטובים ביותר. לקראת ההקפה האחרונה, עולם הריצות הארוכות קיבל שוב את אותה תמונה שהכיר כה טוב. תמונה שחזרה על עצמה בעשור הקודם שוב ושוב.

פול טרגט הקנייתי היה עילוי, לא פחות. גבוה בראש מגבריסלאסי וארוך בחצי רגל. אבל הוא היה "שמעון פרס של הריצות הארוכות". הכל אצלו היה מושלם, חוץ מבעיה אחת – הוא רץ בעידן גבריסלאסי. זה קרה באטלנטה ארבע שנים קודם, באליפות העולם באתונה, באליפות העולם בסביליה ובאינספור תחרויות גדולות. הוא תמיד סיים שני. הערב ההוא, בסידני, אמור היה להיות הערב שלו.

הפעם טרגט החליט שלא לברוח מוקדם מדי. רק 300 מ' לקו הסיום פתח טרגט במנוסה במסלולים החיצוניים. אחרי 9,700 מ', הקצב היה בלתי נתפס. טרגט נראה כל כך טוב, כל כך בטוח בעצמו, שעם הכניסה ל-100 המטרים האחרונים, נדמה היה כי הוא סוף סוף יעשה את זה. סוף סוף ישבור את גבריסלאסי.

אבל 80 מ' לסיום, ריצת המיני מרתון הפכה לדו קרב של ריצת 100 מ' לכל דבר. טרגט בצעדיו הגדולים ניסה להגדיל את הפער, אבל הצעדים המהירים של גבריסלאסי, משל היה קארל לואיס בכבודו ובעצמו, סחפו אותו קדימה. רק שבעה מ' לסיום, האתיופי חלף על פני יריבו, שעוד ניסה להתנגד ויצר את אחת הסיומות הדרמטיות והצמודות בתולדות המרחקים הארוכים. בגמר 100 המטרים בסידני, למשל, זכה מוריס גרין בזהב עם 9.88 שניות – 11 מאיות מהיר מאטו בולדון שהגיע שני. בריצת ה-10,000 הקדים גבריסלאסי את טרגט בתשע(!) מאיות בלבד, עם 27:18.20 דקות לעומת 27:18.29 של הקנייתי המאוכזב. שוב.

שניות לאחר מכן, נחשול עצום של אור שוב הוקרן על המסכים. על המסלול מסביב ניסו אנשים להסדיר נשימה, כורעים על הברכיים או נופלים על הקרקע, אחרים עודדו את עצמם. היילה? הוא חייך את אותו חיוך ענק למצלמות, כמעט כמו חיוך נטול הדאגות 28 דקות קודם לכן. הוא הרי הגשים חלום.

החיוך שלו היה ממכר, סוחף. כך היה לפני סידני, בסידני וגם אחריה, כאשר החליט לרדוף אחר עוד חלום ולהתמקד בריצת המרתון, שם יקבע פעמיים את הזמן המהיר בהיסטוריה. כמה שנים לאחר מכן, גבריסלאסי יסגור קריירה מפוארת בת 20 שנה עם ארבע מדליות זהב באליפויות העולם, פעמיים זהב אולימפי ולא פחות מ-27(!) שיאי עולם. הילד עם מכשיר הרדיו מבקתת הבוץ הפך לאחד הרצים למרחקים ארוכים הגדולים בהיסטוריה.

זוכרים את האהבה וההערצה שקיבל מירוטס ייפטר ב-1980? מי שלא ראה את אדיס אבבה עם נחיתתו של גבריסלאסי ב-2000, לא ראה אהבה מימיו. כאילו הביטלס, מייקל ג'קסון ואדם עם הבנדנה על היד מסוף שנות ה-80 ירדו הרגע מהמטוס. יחדיו. מאות אלפים המתינו לו והריעו לו בעודו חולף ברחובות במכונית עם גג נפתח, כאילו היה נשיא או מלך. בעצם, יותר כמו קיסר.

לא ניתן בכלל לכמת את ההשפעה של גבריסלאסי על הספורט, הכלכלה והחברה באתיופיה. הוא נבחר לספורטאי המילניום במדינה ולאיש העסקים השלישי בחשיבותו. בהמשך הפך גם ליו"ר הוועד האולימפי באתיופיה והציע פילנתרופיה מסוג חדש. אם תרצו, פילנתרופיה למרחקים ארוכים: "הפילוסופיה שלי לעזרה היא לא לתת סתם כך כסף. לא ניתן לשנות חיים על ידי כסף בלבד, אלא על ידי עבודה או חינוך. 'אל תתנו לאדם דג, תלמדו אותו כיצד לדוג'".

היילה גבריסלאסי שינה חיים של אנשים. לא רק בגלל הכסף, ההצלחה, העסקים או הריצות הארוכות. הוא שינה חיים בזכות החיוך.

פרק מתוך "סיפור אולימפי", ספר חדש מאת שרון דוידוביץ' ואלעד זאבי, המדרג את 50 הרגעים הגדולים בתולדות המשחקים האולימפיים.

הספר זמין לרכישה בחנויות הספרים ובאתר: https://www.davidovitchtop50.co.il/