(בווידאו: הפרק החדש של ימי היורו, מסכמים את הניצחונות של איטליה ודנמרק)
כדורגל מסחרר, שערים ללא הבחנה, חצי גמר מונדיאל 2018, מקום ראשון בדירוג העולמי של פיפ"א – כל אלה היו מנת חלקה של נבחרת בלגיה בשנים האחרונות וכעת אחרי שלב בתים מרשים במיוחד ביורו – שלושה ניצחונות – המכונה של רוברטו מרטינס חולמת להביא גם תואר עולמי.
למעשה, השינוי הגדול בהתאחדות הבלגית הגיע ב-2016. אחרי אי ההצלחה של מארק וילמוטס ביורו (הפסד מאכזב לוויילס ברבע הגמר), הוחלט להביא במקומו את רוברטו מרטינס כדי לממש את הפוטנציאל הגלום במה שמכונה "דור הזהב" הבלגי. הספרדי עשה מהלך קיצוני שאף אחד לפניו לא העז לעשות. הוא עבר מה-4:3:3 המסורתי ל-3:4:3 האולטרה התקפי המזכיר במעט את נבחרת הולנד הגדולה של רינוס מיכלס שזכתה ביורו ב-1988.
מרטינס ירש מווילמוטס סגל עתיר בכישרון במיוחד בחלק ההתקפי וכדי למצות את המיטב מרומלו לוקאקו, אדן הזאר, קווין דה בריינה ואחרים, הוא החליט לשחק באופן שונה ממה שמקובל במערך של 3:4:3. למעשה, המשחק של בלגיה מושתת, כמעט אך ורק דרך האמצע, כששחקני הכנף נכנסים הרבה לאמצע (טורגן הזאר, תומא מונייה). באמצע יש מעין מרובע ייחודי עם אקסל ויטסל ויורי טילמאנס ומקדימה קווין דה בריינה ואדן הזאר שמשלימים את המרובע. מקדימה משחק לוקאקו שנכנס מעולה לטורניר אחרי עונה נפלאה באינטר.
"השדים האדומים" הבקיעו 87 שערים ב-26 המשחקים האחרונים הרשמיים שלהם (כולל מוקדמות יורו, מונדיאל וליגת האומות) בזכות הסגנון האופנסיבי של מרטינס שיצר נבחרת שמתקיפה עם הרבה מאוד שחקנים טכניים, מהירים ואיכותיים, ללא שחקני אגף קלאסיים. אגב, הסטטיסטיקה מוכיחה שבלגיה היא אחת משלוש הנבחרות שהגיבו הכי מעט פעמים במהלך שלב הבתים ביורו – מה שמעיד יותר מכל על שיטת משחק ייחודית שמנוהלת דרך מרכז השדה.
מעניין להתעכב על יורי טילמאנס. הקשר שמגיע אחרי עונה טובה בלסטר וסוף סוף התאקלם בליגה בכירה, הוא לא מהיר, אבל היתרון שלו הוא ההצטרפות שלו להתקפה והבעיטה המסוכנת מרחוק – אחת כזאת העניקה ללסטר את הגביע האנגלי העונה. טילמאנס הוא למעשה השחקן היחיד בחולית הקישור ומעלה שלא גדל כשחקן התקפה (אפילו אקסל ויטסל שיחק בקו בליאז', ותומא מונייה היה קיצוני בברוז'), אבל הוא כבר הוכיח בעבר באנדרלכט שהוא מסוגל לתרום מספרים מקדימה.
שחקן נוסף שלא היה בהרכב ב-2018 הוא ג'ייסון דנאייר, הבלם של ליון. מרטינס למעשה משחק עם שלושה בלמים שהם אינם בלמים טבעיים, או כאלה שגדלו כמגנים כמו טובי אלדרווירלד ויאן ורטונגן. דנאייר משמש כבלם המרכזי ומכאן שהוא הכי חשוף לטעויות, כפי שקרה במשחק מול דנמרק (1:2). אין ספק שדנאייר הוא לא התחליף החלומות לוינסנט קומפאני שפרש, אבל הוא שחקן מהיר ובעל קורדינציה טובה, ולכן בלגיה, שנראית יחסית חשופה בהגנה, זקוקה לשחקנים עם איכויות קצת שונות. אם תומאס ורמאלן יחליף אותו נגד פורטוגל, לבלגיה תהיה חסרה מהירות מאחור שהפורטוגלים ינסו לנצל.
הרבה מדברים על כך שבלגיה הנבחרת הכי מבוגרת בטורניר, עם ממוצע גילאים של 28, אבל היא מגיעה לטורניר הזה מאוד רעננה. אדן הזאר למשל קיבל תכנית מסודרת והדרגתית, כאשר במשחק האחרון מול פינלנד סוף סוף רשם 90 דקות מלאות ומגיע מוכן, כמו ממכונת ירייה. קווין דה בריינה שיחק (מעולה) מחצית וחצי בהם כבש שער אחד מרהיב ובישל פעמיים, כאשר הוא שם את הפציעה הכואבת מגמר ליגת האלופות מאחוריו, וימשיך לקבע את מעמדו כאחד השחקנים הטובים בעולם. אקסל ויטסל, עוד שחקן חשוב במיוחד במערך, השלים משחק מלא נגד הפינים בפעם הראשונה מאז ינואר.
הרעננות הזאת גם יכולה להסביר את העובדה שהשדים האדומים הבקיעו ארבעה מתוך שבעת השערים שלהם בטורניר ב-20 הדקות האחרונות. מה מעיד יותר מזה על כושר גופני גבוה? זה שמדובר בסגל מבוגר לא עושה רושם על אף אחד. אומרים גם שהדור הבלגי הולך ונגמר, אבל אני סבור אחרת. הבלגים תמיד ידעו לייצר בשנים האחרונות שחקנים וכך עושים גם הפעם, עם ז'רמי דוקו, לאון דנדונקר ועוד כמה וכמה שחקנים שנראה בטורנירים הבאים.
על פניו, בלגיה קיבלה את ההגרלה הקשה ביותר שיכולה היתה לקבל. פורטוגל אלופת אירופה בשמינית הגמר, ואם תעבור תתקבל באיטליה המרגשת של רוברטו מנצ'יני. כדי להעפיל לגמר כנראה שיצטרכו להתקל בצרפת, הנבחרת שהדיחה אותם בחצי גמר גביע העולם ברוסיה. הבעיה הגדולה שמדובר בשלוש נבחרות שמוגדרות על הנייר כהגנתיות, ובלגיה על אף כל הכישרון שלה, מקבלת כאן שלושה אתגרים אדירים. רק הזמן יגיד האם היא תוכל ללכת עד הסוף, אבל אני סבור שבזכות שיטת המשחק, האיכות הנדירה בהתקפה, הנבחרת מבריסל יכולה לעשות את זה הפעם.