אנגליה או איטליה, גארת סאות'גייט או רוברטו מנצ'יני, צ'ירו אימובילה או הארי קיין - נראה שזה כבר ממש לא משנה. יורו 2020 שיגיע מחר (ראשון) לסיומו עם רגע השיא של משחק הגמר במעמד שתי הנבחרות הטובות והעקביות בטורניר סיפק את הסחורה. אלה היו ארבעה שבועות שענו על (כמעט) כל הציפיות, הציתו את הדמיון, ריגשו עד דמעות, שברו את הלבבות והחזירו את האהבה לכל (או רוב) הסקפטים והציניקנים, שאיבדו את החדווה למשחק.
וזה אינו מובן מאליו. מאז הכניסה למיליניום החדש, מעטים הם טורנירי הכדורגל שהצליחו להתעלות ולהשביע את רצון האוהדים שברובם חסידים מושבעים של כדורגל הקבוצות. בעידן של ליגת האלופות אטרקטיבית וכובשת, פרמיירליג נוצצת, ליאו מסי וכריסטיאנו רונאלדו, נמצאים טורנירים בינלאומיים, מונדיאל ויורו, בעמדת פתיחה נחותה ולרוב מתקשים לעמוד בסטנדנט שהצופה הממוצע מציב להם.
יורו 2020 שבר את המוסכמות והחששות, קודם כל כי בעיניי טורניר טוב נמדד בטור השערים. הוא אשר קובע ומעצב את הסיפורים שימלאו את דפי האינטרנט והעיתונים בשעות וביום שאחרי, הוא אשר יוצר את הזכרונות המתוקים והמרירים וממלא את הריגוש של הצופים. בטורניר הנוכחי, למרות האזהרות המוקדמות על עייפות ועומס מעונת קורונה קשוחה, נכבשו 140 שערים, ממוצע של 2.80 למשחק - יותר מכל גביע עולם או יורו מאז ספרד 1982.
טענה שמנסה לצנן את ההתלהבות מהנתון הגבוה, אומרת שהסיבה לייבול של שערים הוא הגדלת הטורניר ל-24 נבחרות שהעצים את הפערים בין המשתתפות. אלא שטענה זו חלשה מאוד, כשנזכרים כי ביורו 2016, הראשון שבו השתתפו 24 נבחרות, הובקעו רק 2.12 שערים למשחק אחרי עונת כדורגל הרבה פחות מתישה עם יציעים מלאים ואווירת כדורגל הרבה יותר סטנדרטית.
בכלל, מאז שפיפ"א הגדילה את המונדיאלים ל-32 נבחרות, לא היתה בהכרח קורלציה בין זה למספר הכדורים שפגשו את הרשת. מונדיאל 2006 ו-2010 סיפקו בקושי 2.3 שערים למשחק, מונדיאל 2014 יבש מאוד בשלב הנוקאאוט (למעט ה-1:7 של גרמניה על ברזיל) ורק במונדיאל 2018 חלה התעוררות מסוימת עם 2.67 שערים למשחק.
יורו 2020 שהתחיל בצורה מגומגמת (בדומה אגב לרוסיה 2018) קיבל תפנית באמצע שלב הבתים. השיטה הבעייתית שבה 3 נבחרות יכולות להעפיל לשלב שמינית הגמר לא היוותה מכשול לרמת העניין וגרמה למידה רבה של מתח, ראה ערך בית המוות. אין בכלל ספק שהפקק השתחרר כאשר לפחות אחת מהנבחרות היתה חייבת את הניצחון וכך יצא שבמחזור הסיום של בתים 5 ו-6 קיבלנו הצטברות של 18 שערים בערב אחד של ארבעה משחקים, כאשר גרמניה והונגריה נפרדו ב-2:2, כמו גם צרפת ופורטוגל, שבדיה גברה על פולין 2:3 וספרד רמסה את סלובקיה 0:5. זה לא השיטה, אלא הגישה למשחק שעשתה את ההבדל. אפשר להסכים עם הקביעה כי רוב הנבחרות הגיעו מתוך שאיפה לנצח ופחות מהפחד של לא להפסיד.
כוחו של טורניר גדול נמדד באיכות המשחקים בנוקאאוט לא פחות מאשר במשחקי השלב המוקדם. לפחות עד למשחק הגמר, לא היה לנו אפילו 0:0 אחד בתום 120 דקות, כזה שהיה מתעכל רע מאוד בגרון ובכלל קשה לזכור משחקים חלשים משלב שמינית הגמר והלאה. כמובן שגולת הכותרת היא הקאמבק ההירואי של שוויץ מול צרפת, שקדם לו ה-3:5 של ספרד על קרואטיה - אולי ערב הנוקאאוט הטוב בכל הזמנים בכל טורניר שהוא.
אפילו איטליה ואוסטריה, שלא הבריקו בתשעים דקות, ניפקו הארכה מטורפת עם שלושה שערים - לראשונה מאז יורו 1984, שדבר כזה מתרחש. אפשר לייחס את ההצלחה של משחקי הנוקאאוט, שחלקם הנכבד הסתיים בשוויון אחרי 90 דקות, הוא בשיטת חמשת החילופים + 1 (בהארכה), שכן חמישה משבעת השערים שנכבשו בהארכות נרשמו על שמם של שחקנים שעלו מהספסל.
טורניר משובח הוא אסופה של סיפורים אישיים ולאומיים ונבחרת דנמרק סיפקה רגעים בלתי נשכחים מההתאוששות המדהימה אחרי המקרה הטרגי של כריסטיאן אריקסן מול פינלנד, לקאמבק הירואי וכדורגל תוסס, ועד לפנדל מעורר המחלוקת שהעיף אותה מהטורניר בחצי הגמר מול אנגליה בוומבלי. מעבר לכך, היורו נע בין שילוב מצויין של הפתעות גדולות (צ'כיה ושוויץ בנוסף לדנמרק המעולה וכמעט, כמעט הונגריה המופלאה) והפתעות לרעה ובראשן צרפת עטורת הכוכבים שסיפקה את השוק הגדול בהדחה בשמינית הגמר, וכמובן גרמניה ופורטוגל, שתי הפייבוריטיות האחרות של בית המוות, שהודיעו על מותן מוקדם מהצפוי.
ובסוף נשארנו עם שתיים. איטליה ואנגליה. יש שיגידו שמדובר בגמר קלאסי בין שתי נבחרות עם מסורת כדורגל אדירה, שזכיה של כל אחת מהן היא פיסת היסטוריה. האנגלים רוצים להניף את הגביע בפעם הראשונה אי פעם, ואילו האיטלקים לא זכו ביורו מאז 1968, עוד כשצולם בשחור לבן.
כבר היו נבחרות גדולות יותר שהעפילו לגמרי היורו בטורנירים הקודמים, אבל על דבר אחד אין ויכוח: אותה תחושה שהלכה והתגברה אצל כולם ממשחק למשחק - איטליה ואנגליה ראויות להיות בגמר הזה ובניגוד לטורנירים אחרים ליד המקרה יש מעט מאוד חלק בזה. יש פה גם הרגשה שתצא מכאן אלופה ראויה לטורניר ראוי שנוהל בלי יותר מדי שערוריות שיפוט, ומכאן גם מגיעה מילה טוב לאופ"א ואימוץ מסקנות ה-VAR ושינוי חוק היד.
היו גם לא מעט עוולות בטורניר שנולד בצורה לא הוגנת או חכמה על ידי אופ"א. לא רק בגלל הפורמט שיצר מספר לא שווה של עולות לשמינית הגמר, אלא בעיקר בגלל הירושה המוזרה שהותיר מישל פלאטיני והוא קיום התחרות ב-11 ערים שונות ברחבי אירופה (במקור היו אמורות להיות 12 מארחות). חלק מהאצטדיונים היו ריקים בגלל מגבלות התנועה והקורונה ולא ראויים למעמד כזה (סביליה, באקו).
לא כל האוהדים היו יכולים להגיע (ללא בידוד), ואיטליה ואנגליה נהנו מיתרון ביתיות/נסיעות קצרות יחסית מיתר היריבות שלהן. אלא שהנתונים הללו היו ידועים מראש והניסוי הפן אירופי הזה לא יחזור על עצמו יותר (כנראה לעולם) על פי נשיא אופ"א, אלכסנדר צ'פרין. ב-2024 היורו יתקיים במדינה אחת, גרמניה.
השעות האחרונות לפני גמר היורו הן גם השעות הקשות ביותר עבור אוהד הכדורגל. אתה יודע שהחגיגה תיכף נגמרת ואין שום דבר שאפשר לעשות בנידון. יורו 2020 ישאיר אותנו עם תחושה של ריקנות בימי הקיץ הקרובים, בעיקר משום שמבחינת כדורגל זהו כנראה הטורניר הטוב ביותר מאז יורו 2008 ואולי אפילו מאז יורו 2000 (הרבה מאוד תלוי במשחק הגמר).
הנחמה היחידה שאפשר לצאת איתה היא שנותרו רק עוד 499 ימים עד לפתיחת המונדיאל בקטאר. כן, בפעם הראשונה בהיסטוריה, ההמתנה בין טורניר לטורניר תארוך רק 16 חודשים.