הצטרפו אלינו
ברשתות החברתיות:

סוף לסיפור? הדעיכה העצובה של אריאן רובן

זה היה אמור להיות סיפור מהאגדות. כוכב ענק ששב מפרישה למועדון נעוריו כדי לעזור לו בשעת צרה. אבל למציאות היה תסריט משלה. שתי הופעות ו-44 דקות נמשך הקאמבק של אריאן רובן בכרונינגן, וגם הוא לא בטוח שיהיה יותר: "אתן הכל, אבל לא יודע אם זה יעבוד"

אבישי סלע
אבישי סלע  26.02.21 - 18:30
תחילת כתבה

זה נראה כמו סיפור הקאמבק המושלם. כל כך מושלם, שבדרך כלל לא רואים סיפורים כאלה באירופה: בדרך כלל, כוכבים אירופיים מזדקנים הולכים לשחק בקטאר, או ב-MLS, לעשות סיבוב אחרון של ג'ובות על הכישרון עד הפרישה ועמדת הפרשן ברשת טלוויזיה כלשהי. רק בדרום אמריקה, עוד אפשר לראות את הדוגמא בה שחקן כדורגל גדול חוזר הביתה - סוגר מעגל בקבוצה בה גדל, כדי לנסות ולהחזיר על כל מה שנתנה לו לאורך הקריירה. כך, בדיוק, אמור היה להיראות סיפור הקאמבק של אריאן רובן לכרונינגן.

כמו בסצנת הסיום של הסרט "לה לה לנד" (כן, אני אוהב אותו, תמשיכו הלאה), אפשר רק לנסות ולדמיין את כל מה שיכול היה להיות: את רובן בחולצה הירוקה המסורתית כובש עוד גול עם תנועת החיתוך המפורסמת, רץ לאוהדים המאושרים, מי יודע? אולי אפילו עוזר לה לזכות בתואר היסטורי. הופך משחקן כדורגל אדיר לאגדה מקומית של ממש. מפוסטר על הקיר לפסל בכניסה לאצטדיון. משהו שנשאר חקוק בנצח.

אלא שהנצח התפוגג באבק, כבר אחרי 29 דקות. רובן התגלגל, רגליו נמשכו אחורה, כשהוא שוכב על הרצפה. הוא לא בכה, כמו שבדרך כלל רואים בסצנות כאלה. הוא פשוט עצם עיניים, כשעל פניו הבעה מובסת. הוא הבין שזה נגמר, עוד לפני שהכל התחיל.

חצי שעה קודם, עוד נופף לקהל בהתלהבות. כמה דקות קודם, עוד כדרר להנאתו במרכז המגרש, בדיוק כמו לפני שנה כששיחק בבאיירן מינכן. בטוח שעוד מעט ימצא את מגע הקסם שוב, כפי שעשה במשחק הידידות נגד ארמיניה בילפלד (השער היחיד שכבש במדי כרונינגן מאז הקאמבק). רובן עצם את עיניו, קם, ירד מהמגרש והסיר את חולצתו בדרך אל חדרי ההלבשה.

רובן עוד ניסה לחזור פעם נוספת, כששותף לרבע שעה מול אוטרכט, אבל אותה רבע שעה - היתה גם האחרונה שלו, בינתיים. שתי הופעות בלבד נמשכה החזרה, לה הוא חיכה - ובעיקר קהל אוהדי כרונינגן חיכו - במשך תקופה כה ארוכה. מאז, פשוט לא שיחק יותר כדורגל. הסיפור שאמור היה להביא מזור למועדון בעקבות הקשיים הכלכליים אליהם נקלע, נגמר עוד לפני שמישהו הספיק להעביר דף.

רובן, מנגד, עדיין לא מוותר. עד היום הוא עורך אימוני כושר, במטרה לחזור מתישהו למגרשים. אבל עם זאת, הוא לא שוגה באשליות. "אני עושה כל מה שאני יכול", הוא אמר בראיון לאתר הרשמי של כרונינגן. "בסופו של דבר, אם לא תשיג את התוצאה שרצית, תצטרך לקבל אותה - אבל זה יהיה מאוד קשה". בכנות אופיינית הוא הודה: "זה לא נראה טוב. זה מאכזב. אני לא יכול להציג את זה אחרת. עדיין יש לי בעיות בשתי השוקיים, זה עובר מאחת לאחרת. נצטרך לראות האם זה משתפר", הוא אמר בראיון שנערך בתחילת החודש.

האם באמת יפרוש? "זו החלטה מאוד קשה", הוא הודה, "אמרתי מההתחלה: אני אעשה כל מה שאוכל, אני אתן את כל כולי, אבל אני לא יודע אם זה יעבוד. כרגע זה נראה שזה לא עובד, אבל עדיין יש בי את הספורטאי בתוכי. אני לא יכול לוותר. יכול מאוד להיות שאגיד: זה היה נהדר, היה חוסר מזל, אבל לפחות עשינו כל מה שיכולנו. אנחנו עושים את כל המאמצים, לא רק אני, אלא כל המועדון".

אריאן רובן נאבק על חייו המקצועיים. את מה שהוא עשה, אף אחד לא יוכל לקחת - השערים המדהימים, שרשרת התארים בבאיירן מינכן, התהילה של כיבוש שער ניצחון בגמר ליגת האלופות בדקה ה-89. כל אלה שלו, ובכל זאת (כמאמר השיר) - הוא רצה יותר. לחזור הביתה באמת. להפוך לא רק לשחקן הכי גדול שצמח בכרונינגן, אלא גם לשחקן הכי גדול שממש שיחק בה. לצאת מהפוסטר, להפוך לאדם, ולסיים בתור פסל. את התוצאות של המאמץ הזה נראה בקרוב, אבל עצם המאמץ ראוי לאהבה.