הסצינה המתוארת בפתיחת הביוגרפיה הכי נרחבת שפורסמה עד היום על רוג'ר פדרר היא המפגש הראשון בין הכותב רנה שטאופר לבין השוייצרי. פדרר, אז ילד בן 15, שיחק מול יריב בן גילו, והפסיד. במהלך ההתמודדות, כך מסופר, הילדון קילל את עצמו, התעצבן, השליך את המחבט מספר לא מבוטל של פעמים על המגרש ולסיום גם פרץ בבכי. שטאופר, שנשלח על ידי העיתון בו עבד בכדי להכיר ולכתוב על מי שאמור להיות אחד משחקני העתיד של שוייץ ושלימים יהפוך לנושא הביוגרפיה שלו, שוחח לאחר המשחק עם פדרר ג'וניור. כששאל אותו מדוע השתולל, הוא זכה לתשובה מאוד פשוטה: "אני לא מסוגל לסלוח לעצמי על טעויות. טניסאי טוב צריך לדעת לשחק את המשחק בצורה מושלמת".
-
שידורים ישירים באתר ערוץ הספורט במהלך כל טורניר ווימבלדון
-
שידורים ישירים מוויבלדון גם באפליקציה שלנו - באייפון, באייפד ובאנדרואיד
בחזרה לימינו. כמה שנים וכמה תארים מאוחר יותר, פדרר עצמו יודע שהוא לא משחק טניס מושלם כבר הרבה זמן. זו לא רק היכולת, רמת הגימור במכות, הנפילות בראליז הארוכים או הסרב הנפלא שהפך לפחות יציב מהפיוז של דויד נלבנדיאן, אלא גם הפן הנפשי. פדרר, שנחשב לאייסמן בימי התהילה שלו, מתקשה לאחרונה לשרוד מעבר לדאון המנטלי הראשון שנתקל בו במהלך משחק. שפת הגוף הרוגעת הפכה ליותר אגרסיבית, הריכוז נפגע וכבר אין את הסולם הפסיכולוגי המפורסם שיחלץ מהבור. ברמה ההצהרתית והתוצאתית זה אומר לא לקחת גראנד סלאם שנתיים וחצי (ולא פחות מדהים, לעלות במהלך התקופה לגמר אחד בלבד). ברמת המיקרו - להפסיד סטים במייג'ורז לנון פיגורות כמו איליה בוזוליאץ', אדריאן אונגור ודויד גופין. וזה, איך נאמר בעדינות, לא מתאים. לא לרוג'ר פדרר.
את השאלה על מועד פרישתו פדרר הודף כבר שנים באלגנטיות עם אמירה ברורה על רצונו לשחק לפחות עד ללונדון 2012. כעת, חודש בלבד לפני המשחקים האולימפיים, נותר רק לנחש מה עובר לו בראש. לפחות את העונה הנוכחית הוא יסיים בוודאות וישחק ב-US OPEN, אבל מה הלאה? במקרה של אחד מספורטאי העל של דורנו שאלת הללכת או להישאר הופכת לסופר מסקרנת כי היא נוגעת לאספקטים פילוסופיים לא פחות מאשר פרקטיים. איך פדרר היה רוצה "להזדקן"? מה המורשת שהוא רוצה להשאיר מאחוריו? בשביל מה הוא משחק ומה נותן לו מוטיבציה בגיל 31, כשהארון מלא בתארים והכסף רחוק מלהיות פקטור? האם הוא עוד כאן בשביל עצמו ובגלל האהבה הכנה לטניס או כי הוא מרגיש שהקרב על מקומו כגדול בהיסטוריה נפתח מחדש בגלל צמד גלדיאטורים שמונעים ממנו גישה לתארים החשובים באמת?
ההחלטה של פדרר, לפחות העקרונית, לגבי איך הוא היה רוצה שהקריירה שלו תיראה בשלהיה, מוכרחה להגיע בקרוב. ואם לשאול דוגמא משני הענקים האחרונים ששלטו בסבב רגע לפני שהחל תור הזהב שלו - החידה היא האם יבחר במסלול אותו לקח אנדרה אגאסי כשניצב באותה הצומת או בזה המנוגד להפליא של פיט סמפראס. אגאסי ניצל כל רגע חסד אפשרי ועמד על הרגליים עד גיל 36 למרות שנאבק בפציעות טורדניות. הוא הגיע לארבעה גמרי מייג'ורס אחרי שחצה את גילו של פדרר כיום, זכה בשניים מהם והיה מדורג ראשון בעולם בגיל 33. אצל סמפראס התמונה שונה לחלוטין. כמו פדרר הוא חווה ירידה מגיל 29 והלאה, וגם שנתיים של בצורת בכל מה שנוגע לתארים. אחרי נקודת השפל - הדחה מווימבלדון על ידי המדורג 145 בעולם - הוא הבין שהסוף מעבר לפינה, גירד זכיה הירואית בארה"ב ב-2002, ובגיל 31 ידע לומר די ולתלות את המחבט. באחד משני השבילים האלה יצעד גם הטניסאי המעוטר בכל הזמנים, הזמן יאמר לנו באיזה בחר.
ואולי שאלת המפתח כאן היא האם פדרר מוכן להילחם עבור המורשת שלו כשהוא יודע שהוא מסכן אותה בו בזמן. גראנד סלאם 17 יהיה תגמול הולם להחלטה לא לפרוש, אבל ערב ווימבלדון ולמעשה עוד מעונת הטניס שעברה, השוייצרי נמצא בפינה בעייתית כי עם הזמן המחסום בינו לבין גביע נוסף הוכפל. אם עד לא מזמן הוא היה יכול לטאטא יריבים עד לגמר שם חיכה לו נדאל, דירוגו הנוכחי (3) מכריח אותו להזיע כבר בחצי מול נדאל/דיוקוביץ' ובמידה ששרד איכשהו, לפגוש שוב אחד מהם בגמר. המעמסה הפסיכולוגית והפיזית פשוט גדולה מדי. בגילו, בכושר שנמצאים השניים האחרים, וכשהמאזן שלו מולם במשחקים של הטוב מ-5 עומד על שני נצחונות בלבד ב-11 המפגשים האחרונים - היא הופכת לכמעט בלתי אפשרית.
פתרון לבעיה הספציפית הזו בשלב הזה עשוי להיות ההבדל בין הטעם להמשיך עוד שנה-שנתיים-שלוש לבין לתלות את המחבט. כן, עד כדי כך. את זה גם פדרר יודע. "כל עוד רפא ונובאק הם 1 ו-2 בעולם הם נפגשים רק בגמרים. זה אולי טוב להם, אבל קצת פחות לנו", הוא אמר לאחרונה בצדק. ריצה אחת טובה על הדשא הבריטי וגם המצב הזה ישתנה. הבעיה היא שבשביל זה הוא יצטרך את הדבר האחד הזה שהוא מחפש מאז שהיה ילד וקצת ברח לו לאחרונה - טניס מושלם.