לא להאמין, אבל עונת ה-NFL כבר קרובה לסיומה. זה עובר כל כך מהר, ממשחקי קדם העונה באוגוסט ועד סוף העונה הרגילה בדצמבר-ינואר. הפלייאוף של הליגה הזו הוא כמובן מתנת סיום נהדרת - זה הפלייאוף הכי טוב שאני מכיר, בעיקר כי מדובר בנוק אאוט אמיתי. נכון, גם לסדרות יש יתרונות. אבל קשה להתעלות על ההתרגשות שמשחקי נוק אאוט מייצרים.
עם זאת, רגע לפני שהעונה הסדירה מסתיימת עם מחזור אחרון שהרבה עוד יכול להיקבע בו, אפשר וצריך להסתכל אחורה על 16 שבועות של משחקים נפלאים, של דרמות וכיסוחים, של קאמבקים ותבוסות, של הארכות ושערוריות. הקבוצות לפרו בול כבר נבחרו (זה האול סטאר של הליגה. אולי משחק האול סטאר המיותר בכל הספורט המקצועני. לא אולי. בטוח) ואנחנו רוצים להצטרף לחגיגת הסיכומים עם התרומה הצנועה שלנו: הבחירה שלנו ל-MVP של העונה. חשוב לזכור – בניגוד למה שאנחנו מכירים מה-NBA, לא רק האול סטאר ב-NFL פחות חשוב, אלא גם התואר הזה. התואר האישי לשחקן המצטיין של העונה.
בשני המקרים, גם של האול סטאר וגם של ה-MVP, הסיבה נעוצה באופי של המשחק. כדי שמשחק פוטבול ייראה כמו שצריך ויהיה מהנה – הוא חייב להיות אגרסיבי, על גבול האלים. אף אחד לא רוצה להיות אגרסיבי ואלים באול סטאר. וכדי שקבוצה תתפקד כמו שצריך, תנצח משחקים ותהיה רלוונטית היא חייבת מספר דו ספרתי של שחקנים מעולים, כמעט בכל עמדה על המגרש, היא חייבת שיטה מוצלחת וצוות אימון שמתפקד ברמות הכי גבוהות. אחרת זה לא עובד. זה המשחק הכי קבוצתי שיש, ושההצלחה בו תלויה ביותר גורמים מאשר כל ספורט קבוצת אחר. לכן תואר אישי כמו ה-MVP הוא הרבה פחות משמעותי כאן מאשר, למשל, ב-NBA.
ולכן אני לא רק בוחר את ה-MVP שלי וסוגר סיפור, אלא מגיש לכם את חמשת השחקנים שהכי מגיע להם לזכות בתואר – מהחמישי, ועד לראשון, שהוא בעצם ה-MVP שלי. יש המון קווי עלילה בעונת NFL ובצורה הזו אפשר לגעת בכמה מהחשובים ביות שבהם.
5. ארון רוג'רס, קוורטרבק, גרין ביי פאקרס.
התחבטתי רבות עם הבחירה החמישית. כי בעיניי, הרביעייה הראשונה נעולה – גם אם אפשר (ורצוי!) להתווכח על הסדר בתוכה. אבל על המקום החמישי היו כמה מתמודדים: היו צמד הקוורטרבקים הצעירים, אנדרו לאק מאינדיאנפוליס ורוברט גריפין השלישי מוושינגטון. שני הילדים שנבחרו 1 ו-2 בדראפט והפכו לחלוטין את הקבוצות שלהן, מנמושות לקבוצות פלייאוף (הרדסקינס של RGIII צריכים להבטיח את המקום שלהם בפלייאוף במחזור האחרון). היה גם את אלדון סמית', הדיפנסיב אנד המפלצתי של סן פרנסיסקו, שבעונתו השנייה ביצע 19.5 סאקס על הרכזים של היריבות, רק 3 פחות מהשיא לעונה – ויש לו עוד משחק אחד כדי לנסות להתקרב לשיא עוד יותר. ולמרות שאני באופן אישי עדיין מתקשה לתת את כל הקרדיט למאט ראיין מאטלנטה, עם המספרים שלו ושל הקבוצה שלו קשה להתווכח והוא חייב להיות בדיון.
אבל אחרי כל המחשבות האלה (שכללו גם את אריאן פוסטר מיוסטון, קלווין ג'ונסון מדטרויט, וון מילר מדנבר ועוד שחקן או שניים), פתאום נזכרתי באדון רוג'רס. (זה שקר, לא נזכרתי בו. חבר, עמית וקוורטרבק בעצמו, איתי אשכנזי, הזכיר לי אותו).
העניין עם רוג'רס הוא שמאז פלייאוף 2010 (שנערך ב-2011) הוא הציב כזה רף מטורף, שגם עונה מעולה כמו שהוא נותן השנה קצת מחווירה לידו. לכן קל לשכוח ממנו בדיון השנה. אבל בשורה התחתונה, רק דרו בריז מסר יותר TD ממנו, וכשהוא אפילו לא בטופ 10 מבחינת הקוורטרבקים שמסרו הכי הרבה פעמים במשחק העונה, הוא מעמיד את האחוז הגבוה ביותר של טאצ'דאונים - 6.8% מכל המסירות שלו נגמרות באנד זון, ואחוז הדיוק שלו הוא הרביעי בליגה. אה, כן, וגרין ביי שלו ניצחה 9 מ-10 האחרונים. יש לו את יכולת ההוצאה לפועל של טום בריידי, את האפקטיביות מחוץ לכיס של בן רות'ליסברגר, את הדיוק של בריז ו(כמעט) את האינטליגנציה של פייטון מאנינג. ואיכשהו, כמעט שכחתי ממנו. זה רק מצביע על הפוטנציאל העצום שלו, אבל לא אמור להפחית מהערך של מה שהוא עשה העונה.
4. ג'יי.ג'יי וואט, דיפנסיב אנד, יוסטון טקסאנס.
ההגנה של יוסטון נמצאת פחות או יותר באמצע החבורה ברוב הטבלאות הסטטיסטיות: יארדים שיריבה השיגה, חטיפות, פאמבלים שהם ייצרו. בחלק היא קרובה יותר לצמרת. אז איך זה שאתרים של "עכברי סטטיסטיקות מתקדמות" מחשיבים אותה לאחת מחמש ההגנות הכי טובות בליגה? התשובה, כרגיל בפוטבול, מורכבת מאוד. אבל כדי לפשט אותה נסתפק כרגע בלומר: ג'יי.ג'יי וואט. הלב של ההגנה של הטקסאנס והסיבה שהיא מדורגת 5 בליגה בסאקס (הוא עצמו עומד על 20.5 העונה, רחוק רק 2 משיא כל הזמנים אותו יוכל לשבור במשחק האחרון ומל קולטס ולאק), וראשונה (במשותף עם דנבר) באחוז ההצלחה של היריבה בדאון שלישי. ויותר מכל שחקן אחר שאפשר לשים עליו את האצבע (כולל פוסטר הנפלא) – הסיבה שיוסטון פתחה את העונה בריצה מטורפת למאזן 1:11. אין הרבה שחקני הגנה שגורמים ליריבות להתכונן אליו במיוחד כמו לוואט, שאם ליוסטון יש סיכוי לעשות משהו משמעותי העונה בפלייאוף הוא תלוי בו יותר משהוא תלוי בכל שחקן אחר.
3. טום בריידי, קוורטרבק, ניו אינגלנד פטריוטס.
יש הרבה מאוד סיבות להכניס את בריידי לכזו רשימה. כל שנה הוא נותן סיבות חדשות. לפעמים זה מספיק רק כדי שהוא יהיה גבוה בדירוג, לפעמים צריך קצת להילחם כדי להכניס אותו לחמישייה, ופעם אחת זה גם הספיק כדי שהוא יהיה הראשון (והיחיד עד כה) שמקבל את התואר פה אחד, כמו שקרה בעונת 2010, בה מסר ל-36 TD ורק ל-4 אינטרספשנס (נתון הזוי). העונה, בגיל 35, כששני הטייט אנדס המעולים שלו (והקריטיים לשיטה של ביל בליצ'יק) פצועים לחלקים גדולים מהעונה, ובלי אף איום עומק איכותי במצבת התופסים שלו, הוא שוב השתיק את כל מי שחשב שהקבוצה ירדה מגדולתה ההיסטורית של העשור הקודם.
הסיבה: איכשהו, למרות כל הסיבות שהוזכרו הרגע, הפטריוטס היו עד לפני שבוע במצב שהם יכולים לדבר על 600. כלומר, להיות הקבוצה הראשונה בהיסטוריה שמגיעה להישג הדמיוני של צבירת 600 נקודות בעונה. 589 נקודות – זה השיא, שנקבע על ידי אותה ניו אינגלנד עם אותו בריידי, בעונת 2007 (ממוצע של 36.81 למשחק). הקבוצה הנוכחית עמדה על 506 אחרי 14 משחקים (ממוצע של 36.1), כשנותרו לה שתי יריבות חלשות לשחק נגדן: ג'קסונוויל ומיאמי. אלא שהג'אגוארס הפתיעו לטובה, ניו אינגלנד לרעה, והמשחק נגמר רק 16:23. עם זאת, הם צריכים רק 28 נקודות מול מיאמי כדי לקבוע את ההישג השני הכי טוב לקבוצה אי פעם. לא רע לקבוצה שכבר שנים כולם מחכים שאפשר יהיה לומר עליה ש"ימיה הגדולים מאחוריה". ובכן, לא כל עוד בריידי שם.
2. פייטון מאנינג, קוורטרבק, דנבר ברונקוס.
רוב האנשים שדיברתי איתם בחרו בו ראשון. הם מסתמכים על טיעונים מוצקים. דנבר קפצה מ-19.3 נקודות למשחק ומקום 25 בליגה אשתקד ל-29.5 ומקום שני העונה, למרות שלא צירפה אף שחקן התקפה משמעותי חדש – מלבד מאנינג כמובן. מאזן הקבוצה עלה מ-8:8 והשתחלות לפלייאוף ל-3:12 (יש עוד משחק לסוף העונה, כאמור) ובכורה במאבק על שבוע חופש בתחילת הפלייאוף. מהקוריוז של טים טיבו זו הפכה למועמדת לגיטימית לאליפות. וזה הכל נכון.
אבל זה מפסיק להיות נכון כשהטיעון שמגיע אח"כ הוא "וזה הכל הוא". והטיעון הזה תמיד מגיע כשמדברים על פייטון - כי כזה הוא השחקן, קוורטרבק שהוא גם מאמן ועוזר מאמן, במשחק, על הספסל ובאימונים. אבל לומר את זה על דנבר זה פשוט לא מדויק. זו טעות גדולה אפילו. כי לדנבר - מעבר למאמן מנוסה וטוב, מעבר לשני תופסים שאפילו מסירות של טיבו הם קלטו, מעבר לקהל טוב ואצטדיון ביתי (הגובה, לא לשכוח) - יש אולי את ההגנה הכי טובה בליגה. דנבר הגיעה בשנה שעברה לפלייאוף ועברה את פיטסבורג בסיבוב הראשון (הוויילד קארד). פייטון לא הגיע לאיזו נמושה. הסטטיסטיקות המתקדמות מראות שזו ההגנה השלישית הכי טובה בליגה (רק אחרי שיקגו וסיאטל). אז נכון, פייטון שיפר אותה ב-4 (כנראה 5) ניצחונות. אבל בשורה התחתונה הוא הפך קבוצה עם הגנה מעולה שעברה סיבוב בפלייאוף אשתקד, לקבוצה עם הגנה מעולה והתקפה מעולה, שעכשיו היא מועמדת לאליפות. יש עוד 5 קוורטרבקים בליגה שהיו עושים את זה. הוא עשה את זה, ובסטייל, ובחזרה מארבעה ניתוחים בצוואר ויד שלא הצליחה למסור. אבל ל-MVP, בעיני, זה רק כמעט מספיק.
(ועוד נקודה למחשבה: בעונה שעברה, כשפייטון לא שיחק שנייה והקולטס שלו התרסקו ממאזן 6:10 איתו ב-2010 ל-14:2 ב-2011, כולם אמרו, חצי בצחוק חצי ברצינות, שזה הופך אותו למועמד ל-MVP כי זה מראה כמו הוא משמעותי לקבוצה. מה הם יגידו עכשיו - כשהרוקי אנדרו לאק עומד איתה על מאזן 5:10 ומחזיר אותה לפלייאוף?).
1. אדריאן פיטרסון, ראנינג בק, מינסוטה וייקינגס.
זה לא הסיפור של החזרה מהפציעה. זה, לכשעצמו, סיפור מדהים, חסר תקדים, מעורר השראה והשתאות. אבל אנחנו לא מדרגים את הקאמבקים של השנה. זה גם לא רק העניין של היארדים והעובדה שהוא יכול לשבור במשחק מול גרין ביי את שיא היארדים לעונה. וזה גם לא השילוב של שתי העובדות האלה יחד - שפשוט מפיל אותך לרצפה כשאתה מבין כמה הוא גדול. הסיבה שהוא ראשון היא כי בניגוד לכל מה שאנחנו רגילים לראות בפוטבול, בטח ובטח משחקן שאיננו קוורטרבק, מינסוטה כן תלוייה בשחקן אחד, וזה פיטרסון - שהוא פחות או יותר כל מה שיש לה להציע בהתקפה (ויסלח לי פרסי הארווין, זה לא הוא. זה מי שמוסר לו. או, יותר נכון, לאזור שלו).
מינסוטה מדורגת במקום ה-23 מבחינת צבירת יארדים כלליים, ואחרונה בפער גדול ביארדים באוויר. גם ההגנה שלה מתחת לממוצע. כל מה שיש לה זה פיטרסון. וחשוב להבין - משחק הפוטבול הוא כזה שכל אלמנט משפיע בו על האחרים. כמו שמיכה שפרושה על מיטה – כל חלק בה שתתפסו ותרימו, ישפיע על כל היתר. ולכן, אם למינסוטה יש משחק ריצה מצוין - אז קבוצות יתכוננו אליו. אבל אם היה לה משחק מסירה סביר, קבוצות היו חייבות לקחת את זה בחשבון - שאם הן יתרכזו יותר מדי בפיטרסון, אז הקוורטרבק והתופסים שלו ישרפו אותם. אבל אין את זה במינסוטה, אז ההגנות יכולות להתכונן ולהתמקד רק בפיטרסון. וזה עדיין לא עוזר. עכשיו, אם כל זה היה מספיק לעונה כמו הקודמת - שהסתיימה במאזן עלוב של 13:3, אז עם כל הכבוד לפיטרסון ולמספרים הלא הגיוניים ולסיפור הקאמבק הלא הגיוני שלו - הוא לא היה נכנס לרשימה הזו. אבל נכון לעכשיו, רגע לפני המחזור האחרון, מינסוטה במאזן 6:9, ויכולה למצוא את עצמה בפלייאוף. עם אותו קוורטרבק שהיה לה בשנה שעברה. עם אותו תופס ראשון. עם אותו מאמן. אבל לא עם אותו רץ – כי פיטרסון של השנה הוא משהו מזן מיוחד. משהו ששווה MVP.