"כולנו, בנקודה מסויימת בחיים שלנו, ניפול. כל אחד מאיתנו יפול. אנחנו חייבים לזכור שמה שיש לנו הוא מיוחד, אבל שהוא תמיד יכול להילקח מאיתנו. וכשזה יקרה, אנחנו ניבחן. אנחנו ניבחן עד לעמקי נשמותינו. ברגע זה כולנו עומדים למבחן. אלו זמנים כאלה, מתוך הכאב הזה, שמאפשרים לנו להסתכל אל תוך עצמנו".
**
בעשור וקצת האחרונים הטלוויזיה האמריקאית – שמעצבת את הטלוויזיה ביתר רחבי העולם – הלכה לקיצון. מצד אחד, סדרות הריאליטי הפכו יותר ויותר משוגעות. מצד שני, הדרמות וסדרות המתח היקרות הפכו יותר ויותר גדולות, עם הפקות ותקציבי ענק וכוכבי קולנוע ועלילות קיצוניות. מצד שלישי, הקומדיות הפכו יותר ויותר מהירות ועוקצניות. המשולש הזה מושך ומותח את הגבולות של העשייה הטלוויזיונית הפופולרית, ובין שלוש הקצוות האלה נפער חור, פער, בור, שבולע לתוכו כמעט כל דבר אחר. אחד הדברים שנפלו בתוך הבור הזה הוא ז'אנר שלם שפעם תפס חלק נכבד מלוח השידורים, הז'אנר של "דרמות משפחתיות".
ב-1998 נפרדנו מ"סיינפלד", ועולם הקומדיות החל לעבור פאזה. ב-99, שנתיים אחרי ש"אוז" עלתה לאוויר, עלו בשנה אחת גם "סופראנוס" וגם "ווסט ווינג" ("הבית הלבן") והחלו לקחת את עולם הדרמות והמתח לכיוון חדש משלל בחינות. ב-2000 צצה "הישרדות", וממה שהיא עשתה לעולם הטלוויזיה כולנו עדיין סובלים יומיום. בתוך כך, "פריקס אנד גיקס" (עונה אחת), "החיים על מאדים" (שתי עונות), "קין אדי" (עונה אחת), "ספורטס נייט" (שתי עונות), "ורוניקה מארס" (שלוש עונות), ואחרות הפכו לדוגמאות בולטות לסדרות מהעשור וקצת האחרונים, שגם אם לא סיפקו נתוני רייטינג מרשימים במיוחד, כן הפכו לאהובות במיוחד – אבל זה לא עזר להן לשרוד. סדרות שצברו לעצמן הערכה וקהל מעריצים שגם אם לא היה ענק, הוא עדיין מכובד, ויותר מכל – נאמן – אבל לא האריכו ימים.
במציאות הזו, הסדרות האלו הפכו לסמל של ז'אנר שמתקשה לשרוד. סדרות שאינן קומדיות עוקצניות ומהירות, אינן דרמות יומרניות וענקיות ואינן ריאליטי משפיל ופולשני. אז מה הן כן? דרמות משפחתיות, שנוגעות בעניינים יותר יומיומיים, בצורה יותר יומיומית. רק מעטות, טובות במיוחד, זכו לחיים ארוכים יותר, אבל אפילו יצירות מופת כמו "עמוק באדמה" לא המשיכו יותר מחמש עונות.
ובמציאות הזו, ציטוט כמו זה שמובא כאן בפתיחת הטקסט הזה, בפסקה הראשונה, לא היה מוצא מקום בסדרות ריאליטי/הפקת ענק/קומדיה עוקצנית. אם היה נאמר בריאליטי – מיד היה הופך מושא ללעג. אם היה מובא באיזו דרמת פשע עתירת תקציב, המבקרים היו קוטלים אותו כאובר דרמטיות חסרת מודעות עצמית. בקומדיה שנונה הוא היה מגיע כפארודיה.
אבל האמת היא שהחיים עצמם הם לא כמו הריאליטי, רובנו חיים בלי תקציב ענק, ואף אחד מאיתנו לא מייצר פאנץ' ליין כל 30 שניות. לא אחד מוצלח לפחות. ובחיים עצמם יש מקום גם לנאומי מוטיבציה שכאלה, כנים, אמיתיים, פשוטים. כאלה שמגיעים מבפנים, מניסיון ועובדות חיים אמיתיות, וחודרים ישר ללב של המאזין. בחיים האמיתיים, נאומי מוטיבציה עוד עובדים לפעמים.
הציטוט כאן למעלה נאמר בתום הפרק הראשון של דרמה משפחתית, שהייתה אחת המוצלחות ביותר בשנים האחרונות, ודווקא כן הצליחה להתגלגל כמה שנים. “Friday Night Light” קראו לסדרה שרצה בין 2006 ל-2011, ושקצרה פרסים והערכה מהמבקרים, וקיבצה סביבה קהל מאוד נאמן (כמעט פנאטי). עם זאת, גם היא התקשתה לייצר נתוני רייטינג מספיק טובים וכבר אחרי שתי עונות הייתה קרובה מאוד לביטול. משלוח של ארגזי מנורות שבורות שנשלח על ידי מעריצי הסדרה למשרדי NBC עזר למנהלי הרשת להבין את חשיבות הסדרה לצופיה האדוקים. וכך, למרות שביתת התסריטאים ההרסנית, הסדרה לא נחתכה. בצעד יצירתי וראשוני בטלוויזיה האמריקאית, NBC החליטה להמשיך להפיק את הסדרה, אבל לתת לדיירקטי.וי לשדר את הפרקים בשידורי בכורה, כשכל יתר הזכויות נשארות של NBC.
"אורות ליל שישי" הייתה סדרה על קבוצת הפוטבול "פאנת'רס" של התיכון הפיקטיבי "דילון היי", מהעיירה הפיקטיבית "דילון" שבמערב בטקסס. העונה הראשונה שלה התבססה בכמה קווים מרכזיים על ספר באותו שם, שנכתב ב-1988 ופורסם ב-1990, ושעוקב אחרי עונה אחת (עונת 88) של קבוצת הפוטבול "פאנת'רס" מתיכון פרמיאן, באודסה, טקסס. אודסה, כמו דילון, ממוקמת במערב טקסס, אזור בו פוטבול תיכונים הוא קו החיים של עיירות רבות. הספר אמנם מגולל את סיפורה של הקבוצה המוצלחת, אבל מתמקד בשלל נושאים אקטואליים אחרים: חינוך, משפחות חד הוריות, אלימות, אלכוהוליזם, גזענות, אבטלה, דת, זוגיות, הפלות, כלכלה מתרסקת וחוקי נשיאת נשק. זה "ספר ספורט", אבל הספורט הוא רק התירוץ, החוט המקשר בין כל הסיפורים שטומנים בחובם הרבה שאלות ומעט תשובות לגבי כל הסוגיות המשמעותיות האלה.
בזכות אורכה (5 עונות), הסדרה, אפילו יותר מהספר, בוחנת את הסוגיות הללו עוד יותר לעומק. ומה שקורה בסדרה הוא לרוב אירועים שבצורה זו או אחרת כולנו נתקלנו בהם. האנשים בסדרה מתלבשים כמו שרובנו מתלבשים, נוהגים במכוניות שרובנו היינו יכולים להרשות לעצמנו, ובאופן כללי מתנהגים כמו אנשים שרובנו מכירים. הטעויות שלהם אנושיות, הטיפשות שלהם אנושית, וגם החכמה שלהם. ובתוך המציאות שהסדרה מייצגת, ציטוט שכזה הוא הגיוני. כי הוא נאמר על ידי בנאדם שיכול להיות אמיתי, לנערים שיכולים להיות אמיתיים.
**
"כולנו, בנקודה מסויימת בחיים שלנו, ניפול. כל אחד מאיתנו יפול. אנחנו חייבים לזכור שמה שיש לנו הוא מיוחד, אבל שהוא תמיד יכול להילקח מאיתנו. וכשזה יקרה, אנחנו ניבחן. אנחנו ניבחן עד לעמקי נשמותינו. ברגע זה כולנו עומדים למבחן. אלו זמנים כאלה, מתוך הכאב הזה, שמאפשרים לנו להסתכל אל תוך עצמנו".
**
קצת כמו הפאנת'רס, גם קבוצת הפוטבול "סילברבקס", שקמה ברחובות, מתאמנת ברחובות, ומקיימת את משחקי הבית שלה ברמלה, יכולה לספר שלל סיפורים. סיפורים על היחסים בין צברים לעולים ותיקים ולעולים חדשים, על הבדלי דת ורקע ועדה, על הצורה בה ספורט יכול לאחד אנשים שונים, למען מטרה משותפת. למען האמת, כל קבוצות ה-IFL יכולות לספר את הסיפורים האלה, כל אחת והזוויות הייחודיות לה. וקצת כמו הפאנת'רס, גם הסילברבקס מורכבת מאנשים אמיתיים. כאלה שיכולים לומר דברים אמיתיים, כאלה שיכולים לכתוב על הקיר של הקבוצה בפייסבוק מילות עידוד ומוטיבציה, שאם מניחים לרגע את הציניות בצד אז באמת יכולות לעזור לאחד קבוצה. אנשים אמיתיים, שנאומי מוטיבציה יכולים להשפיע עליהם.
אנשים אמיתיים שבנקודה מסויימת בחיים שלהם יפלו. אנשים אמיתיים שחייבים לזכור שמה שיש להם הוא מיוחד, אבל שהוא תמיד יכול להילקח מהם. וכשזה יקרה, הם ייבחנו. הם ייבחנו עד לעומקי נשמותיהם. ברגעים כאלה, כולם שם יעמדו למבחן. ואלה זמנים כאלה, מתוך הכאב, שמאפשרים להם להסתכל אל תוך עצמם.
**
ביום שישי שעבר הסילברבקס הגיעו דרוכים ומוכנים למשחק מול פתח תקווה טרופרס. המשותף לשתי הקבוצות הוא ששתיהן הגיעו למגרש ברמלה בלי אף ניצחון בהיסטוריה הקצרה שלהן. הסילברבקס, בשנתם הראשונה ב-IFL, עמדו על מאזן 6:0. הטרופרס, בעונתם השנייה, הגיעו במאזן כולל של 15:0. המשמעות ברורה: אחת מהן תצא משם עם הניצחון הראשון בתולדותיה.
כצפוי, בימים שלקראת המשחק אי אפשר היה למנוע את עליית רף הציפיות במחנה של הסילברבקס. אפשר היה לנסות להגביל אותו, אבל ללא הצלחה. גם זה שלמרבית האימונים עדיין לא מגיעים מספיק אנשים עם ציוד, גם זעזוע בצוות האימון, וגם העובדה שעד כה העונה הטרופרס השיגו תוצאות טובות יותר מהסילברבקס – דבר לא באמת הצליח לעצור את זה. עד שריקת הפתיחה.
ברגעים הראשונים זה עוד נראה היה מבטיח. מהלך ריצה מוצלח השיג לסילברבקס דאון ראשון, אבל הוא נפסל בגלל עבירה. לאחר מכן ההגנה של הסילברבקס עצרה את התקפת הטרופרס וכבר הייתה מוכנה לרדת מהמגרש, לפנות את המקום לניסיון שני של ההתקפה, אבל רצף של עבירות ומהלכים גבוליים העניקו לאורחים מפתח תקווה דאון ראשון. כל האוויר שהיה לסילברבקס בחזה החל לצאת לאט לאט. הטרופרס נכנסו לקצב והחלו להשיג יארדים, ודאונים ראשונים, בריצה, במסירה. ואז הגיע הטאצ'דאון הראשון. ואז עוד אחד. ועוד אחד. ועוד אחד.
ובזמן שהטרופרס עושים לעצמם היסטוריה, הסילברבקס התקשו לשלוט בעצמם. התקשו לשלוט ברגשות. כן, הפסדים זה משהו שבקבוצה כבר למדו לצפות לו, אבל עכשיו הייתה מעורבת כאן תחושת אכזבה. תחושה שהיא כל כולה תוצאה של הציפיות שהסילברבקס העמיסו על עצמם, וכפי שהטרופרס הוכיחו, היו לגמרי לא מציאותיות.
התוצאה הסופית, 6:46 לטרופרס, לא מספרת את כל הסיפור. כי הפעם, גם את העובדה שסילברבקס רשמה טאצ'דאון (הרביעי של הקבוצה העונה) לא הייתה הדבר שאפשר לקחת מהמשחק הזה. הפעם, את אקורד הסיום קבעה ההתפרקות ברבע האחרון והעובדה שמשלב מסויים השחקנים הפסיקו לתת את הכל. את האווירה הכללית העניקו הצעקות על הקווים, הדרמה והעצבים. עצבים שהולידו ריב בין המאמן לשחקן, שכלל גם צעקות מצד אביו של השחקן על המאמן, והסתיים בכך שהרסיבר פשוט ארז את חפציו ונטש. באמצע המשחק.
למבחנים שמחכים להם על הדשא הסילברבקס מתכוננים. הם לומדים, מגיעים, נכשלים, אבל מתחזקים. לזה הם מצפים. אבל מה שקרה מחוץ לקווים הוכיח שביום שישי האחרון הסילברבקס נתקלו במבחן חדש. מבחן בו הם הרשו לעצמם לעלות קצת לגובה, לעמוד על ערימה קטנה של ציפיות, רק כדי להתרסק ממנה אל הרצפה. זה היה מבחן חדש, וסילברבקס כשלה בו. אבל אם אפשר ללמוד משהו מדרמות משפחתיות מציאותיות, הוא שלא משנה איך אתה נופל. כי כולנו נופלים. משנה איך אתה קם. משנה מה אתה רואה אחרי שאתה נופל, ומסתכל פנימה אל תוך הנשמה שלך. הסילברבקס, כפי שאפשר היה להרגיש כבר באימון למחרת התבוסה, רואים כבר את המשחק הבא. את העונה הבאה. את הדרמה המשפחתית הזו הם לא ייתנו לאף מנהל רשת לבטל. לא משנה הרייטינג.