לינץ' תקשורתי: מרשון לינץ' מול עיתונאי ארה"ב

כשהיה בן 11 אביו עזב את הבית, והצלקת עדיין לא הגלידה. ב-2010 סיאטל הימרה על הרץ הבעייתי, וכעת לכולם ברור שזה היה צעד נכון. מרשון לינץ' אמנם לא מדבר עם התקשורת, אבל על המגרש יש לו מה לומר. הלילה בסופרבול הוא ינסה להרוויח קצת שקט

עודד הלפרין
עודד הלפרין  01.02.15 - 17:15

תגיות: NFL

תחילת כתבה

"אני לא יודע איזה סיפור אתם מנסים לחלץ ממני, באיזה אור אתם מנסים להציג אותי. אני רק יודע, שכשאני הולך הביתה, ומסתכל על האנשים שאני אוהב, זה הדבר היחיד שמשנה. אז אתם יכולים להמציא מה שאתם רוצים עליי. אני לא מדבר איתכם, ואתם ממשיכים לדחוף לי את המצלמות לפנים ואת המיקרופונים לגרון. אין לי כלום לומר לכם, אני סיימתי לדבר, בשלוש הדקות וחצי שנותרו לי איתכם, פשוט אסתכל עליכם".

כך סיכם מרשון לינץ', הרץ של סיאטל, את ההכנות שלו לסופרבול מול התקשורת האמריקאית. מבחינת הכתבים באולם, ואלה שמלווים אותו לאורך הקריירה, הדברים הללו היו הכל חוץ מהפתעה. כך מרגישה כמעט כל מסיבת עיתונאים עם לינץ', רק שהפעם יש לציין, הוא דיבר המון – מבחינתו כמובן.\

בעונת 2013 הוא סירב לדבר עם התקשורת, כולל בשבוע הסופרבול, ונקנס ב-50 אלף דולרים ע"י ה-NFL. בנובמבר העונה הוא נקנס ב-100 אלף דולר נוספים לאחר ששוב סירב לדבר עם התקשורת, ובעצם, הפר את התחייבותו מהשנה הקודמת. מאז, מסיבות העיתונאים שלו והראיונות ההמוניים איתו התמצו בתשובות כאלה:

"כן".
"תודה ששאלתם".
"אני כאן כדי שלא אקנס".
"אתם יודעים למה אני כאן".

דמיינו לעצמכם את הסיטואציה, אחד מהשחקנים הפופולריים ביותר בפוטבול האמריקאי, שבמשך דקות, עונה את אותה תשובה לקונית, לכל השאלות, לכל המראיינים, לכל הליגה, לכל העולם. "הדברים הללו לא משפיעים עליו, הוא רוצה את הכסף רק כדי לתרום לצדקה", ניסה להסביר חברו הטוב קווין פארקר בראיון לרשת ESPN. לינץ' עצמו ציין לא פעם בעבר שהוא לא 'זונת תקשורת' וכי הוא לא משחק פוטבול בשביל תשומת הלב, אלא, כך במקור "יש לי את האפשרות לפוצץ למישהו את הראש, ואני אוהב את זה".

אבל כשצוללים עמוק לעבר, אל הילדות של לינץ', אפשר לקבל מושג קטן לגבי ההתנהגות שלו בהווה - בגיל 11, אביו שהיה לוקח אותו לכנסייה כל יום ראשון, עזב את המשפחה, והשאיר צלקת אצל לינץ'. אותו אדם עליו סמך יותר מכל, נטש אותו, והפך את לינץ' לסגור יותר, ולחשדן יותר כלפי כוונותיהם של אנשים אחרים. "הוא פשוט לא רוצה שאנשים יאכזבו אותו", אמר דלטון אדוארדס, מאמנו לשעבר בתיכון באוקלנד. "לכן נורא קשה להיכנס לחבורה הקטנה שמקיפה אותו".

על חווית הדראפט ב-2007, בו נבחר ע"י בפאלו במקום ה-12, הוא ויתר והעדיף לראות מהבית, במקום להטריח עצמו לניו-יורק. במהלך שנותיו בבפאלו, הוא הסתבך עם החוק, נעצר, ואפילו הושעה מהליגה לשלושה משחקים. מאמנו באותה תקופה ב"בילס", פשוט לא סמך עליו, וההתנהגות שלו על המגרש ומחוצה לו, לא התאימה. בזמן שעבר בטרייד לסיאטל ב-2010, המוניטין שלו היה בקרשים. הוא נחשב ל"בריון" ולא במונח הטוב של המילה. אבל פיט קארול והצוות של הסיהוקס זיהו אצלו משהו - הוא היה החתיכה החסרה בפאזל שלהם.

ארבע שנים לאחר מכן, עם 6,745 יארד בריצה, ועוד 62 טאצ'דאונים, ברור לכולם שההחלטה של סיאטל להמר עליו הייתה יותר מנכונה. לינץ', שחיפש אווירה משפחתית כמו זאת שגדל איתה באוקלנד, הפך להיות הלב של הקבוצה, וכמעט בכל ראיון בשבועות האחרונים, השחקנים שלצידו - ראסל ווילסון, ריצ'ארד שרמן, ארל תומאס ועוד רבים וטובים ואחרים, מבקשים –"תעזבו את לינץ' במנוחה, ותוותרו על הקנסות הללו".

אבל צריך לומר, לינץ' לא מלאך, ויש גם צד שני להתנהגותו מול העיתונאים. הספורט האמריקאי מקדש את היחסים עם התקשורת, ובטח ובטח כשמדובר בשחקנים הגדולים בעולם, שבעצם משמשים כמכונות יח"צ משומנות שצריכות למכור את המוצר, במקרה הספציפי הזה – ליגת ה-NFL. לינץ' עצמו לא נפגע מבחינה אישית מהתייחסותו לתקשורת – הקהל בסיאטל משוגע עליו, גם החברים אוהבים אותו, והמעגל האישי נשאר קרוב כמו שהיה.

אבל, וזה אבל גדול, הוא לא ממלא את חובתו לליגה. הקומישינר, רוג'ר גודל, היה רוצה לראות את לינץ' של 2014 בצורה שונה, כזה שמודע למעמדו כסופרסטאר בקבוצה אלופה, ולא ככזה שייצטרך לקבל קנס כל שבוע על תקרית אחרת. בפועל, גודל שנאלץ השנה להתמודד עם כל כך הרבה שערוריות, היה מסתדר בלי מלחמת ראש בראש לינץ'. מספיק שיש לו רץ שהיכה את אישתו (ריי רייס), רץ נוסף, סופרסטאר, שחשוד בהכאת בנו (אדריאן פיטרסון), ופרשת הוצאת האוויר מהכדורים במשחק בין ניו אינגלנד לאינדיאנפוליס, שליוותה את הפטריוטס כל הדרך לסופרבול, מבלי שיאלץ לעשות סדר ביחסי האמון של לינץ' עם האנשים בחדר התקשורת.

למען האמת, ב-NFL כבר חוששים מהתרחיש הלא בדיוני הבא - מרשון לינץ' עושה את הטאצ'דאון המכריע בסופרבול מול ניו אינגלנד, ולאחר המשחק, שכל העולם ירצה לשמוע מה יש לו לומר, הוא ייעלם, או מקסימום יפלוט מילה אחת כדי לצאת מידי חובה.

בסופו של דבר, זכותו של ספורטאי - או כל אדם - לשמור על הפרטיות לעצמו ולא לשתף כל דבר שעובר עליו עם העולם החיצון. לינץ' הוא סוג של עוף מוזר בעידן הנוכחי של הטוויטר, פייסבוק וכו', לכן גם אף אחד לא יודע באמת איך לאכול אותו. ב-2015, ההגדרה של אדם כשחקן פוטבול מצויין, פשוט לא מספיקה מבחינת אלה שמנסים לבחון אותו בזכוכית מגדלת. אולי ההגדרה של רץ שהוביל קבוצה שנתיים ברצף לאליפות, כבר תתאים יותר, ותסדר לו קצת שקט – עד למפגש הבא עם התקשורת.