נקודת האל חזור

פוני קופצני, צמה ילדותית ומגע של קסם ברגליים איפיינו את הגיבור האמיתי של גביע העולם 1994. בעצם, את מי שפיספס את ההזדמנות להיות הגיבור. המונדיאל בארצות הברית תמיד ייזכר בזכות ההצגה של רומאריו ובבטו, ההרחקה של מראדונה, האנרגיה של בולגריה, שבדיה ורומניה והשער העצמי ההוא של אנדרס אסקובר הקולומביאני. כולם זכרונות שחרוטים עמוק אצל חובבי הכדורגל, כולם היו נדחקים לאחור אם הכדור ההוא של באג'יו היה חולף מתחת למשקוף במקום מעליו. 

המהדורה ה-15 של המפעל עמדה תחת ענן כבד של סימני שאלה כבר מההחלטה על זהות המארחת. לא שמישהו חשד שאין ביכולתם של האמריקנים להרים כזה פרויקט, אלא שהעניין המועט בענף ובנבחרת המקומית איימו להעיב על הקסם של המשחק. ארצות הברית התמודדה על האירוח עם מרוקו נטולת התשתיות ועם ברזיל מוכת הפשע והאינפלציה של 300 אחוזים בשנה, ולא התקשתה לגרוף את הקופה. צ'ילה פרשה מהמירוץ בשלב מוקדם והדוד סם הפיק טורניר מושקע, ששבר את כל שיאי הקהל עם 3,587,538 צופים, ממוצע של 68,991 למשחק.

היה זה הטורניר האחרון של 24 נבחרות. אנגליה, אורוגוואי וצרפת נשארו בחוץ ושחקניהן ראו מהבית את עמיתיהם למקצוע לובשים לראשונה במפעל חולצות עם שמות על הגב, גימיק שהתחיל אצל מילאן כמה שנים קודם לכן. והיו שם שמות. היו שם כשרונות כמו מראדונה, סטויצ'קוב, ואלדראמה, האג'י, אוקוצ'ה, אנדי מולר, באזלר, דאלין, ברגקאמפ, ראי וסיניורי. היו שם סקוררים כמו באטיסטוטה, רומאריו, ברולין, קלינסמן, קאניג'ה, יקיני ואספרייה. היו שם ותיקים כמו מתיאוס, בארזי, ראבלי, רייקארד ודונגה. והיה אחד, רוברטו באג'יו, שכל התהילה הייתה ברגליו. ואבדה.

רוברטו באג'יו נולד בפברואר 1967 בקלדוניו, עיירה קטנה בצפון-מזרח איטליה. הוא גדל בבית עם 8 אחים ואחיות והחל את הקריירה בעיר הסמוכה ויצ'נזה, כשבלבו השאיפה להיות כמו אליל נעוריו זיקו. בגיל 18 הוא עבר לפיורנטינה, שם סיפק 5 עונות מופלאות בטרם נדד בצל מחאות האוהדים ליובנטוס תמורת 19 מיליון דולרים, סכום שיא באותם ימים. לטורניר בארצות הברית הגיע "איל דיבין קודינו" (הקוקו האלוהי) בשיאו. כשנה לפני תחילת המשחקים הוא סחב את יובה לזכיה בגביע אופ"א והתייצב באמריקה בתור המחזיק הנוכחי של כדור הזהב וכשחקן השנה של פיפ"א. מישהו אמר רונאלדיניו מודל 2006?

עם גובה ממוצע ומטה (1.74 מ'), עם פציעות במיניסקוס השמאלי והימני, עם רצועה קרועה בברך ימין, עם דלקת בגיד רגע לפני תחילת המשחקים, עם מידת נעליים ילדותית (40.5), עם גיחוך מצד הציבור על היותו בודהיסט איטלקי ועם בצורת בשלב הבתים, הגבול לציפיות ממנו לא היה גבוה במיוחד. אלא שבאג'יו התפוצץ על מגרשי ארצות הברית עם תחילת שלבי הנוק-אאוט. הוא מחק פיגור עם צמד מול ניגריה בשמינית, כבש שער ניצחון בדקה ה-88 מול ספרד ברבע ונעץ עוד שניים ברשת של מיכאילוב הבולגרי בחצי. האזורי המזדקנים נתלו על צמתו המשתרבבת, והוא גרר אותם עד לגמר מול ברזיל.

מול 94,194 צופים ברוז בול סיימו שתי הנבחרות המצליחות בתולדות המפעל גמר ראשון בהיסטוריה בלי שערים. המשרוקית של שאנדור פול ההונגרי נתנה את האות לדו-קרב הפנדלים וכל העולם כסס ציפורניים בציפיה דרוכה. בארזי החמיץ את הראשון, אך פאליוקה מיד עצר את הבעיטה של מרסיו סנטוס. הכיבושים נמשכו ובמצב של 2:2 הצליח טפארל לבלום את הכדור של דניאלה מסארו. דונגה, אז קפטן ברזיל והיום המאמן, מצא את הרשת והעמיד את האיטלקים בבעיה. פספוס, והגביע של הסלסאו. שער, ואחד מחבריו סוגר את הסיפור. רוברטו באג'יו, האיש שאלמלא הוא האזורה כלל לא הייתה מגיעה למעמד, ניגש לנקודה הלבנה. למעשה, לא הייתה לו כמעט אפשרות לצאת המרוויח הגדול, אבל הוא הפסיד הרבה יותר ממה שהיה בקופה. הגיבור של איטליה, פנדליסט קבוע בקבוצותיו ובנבחרת, הרים מבט, הניף רגל ושלח את הכדור למרומי היציע שמאחורי השער.

רומאריו נשאר עם הגביע, עם פרס המצטיין ועם תואר שחקן השנה בעולם. רוברטו באג'יו, הדמות הכי הירואית בטורניר, הפך לדמות הטראגית של הענף בן רגע. בהמשך הוא זכה בדאבל עם יובנטוס, קטף אליפות עם מילאן, קרע רשתות במדי בולוניה ופרש עם מאזן מרשים של 106 פנדלים מוצלחים, כולל אחד בגביע העולם הבא ב-1998. חבל שדווקא את הבעיטה האומללה ההיא בארצות הברית 1994 כולם יזכרו לו.