שלטון יחיד: סיטי גדולה על הפרמייר-ליג

אין ראויים מהם. כבר שתי עונות שמנצ'סטר סיטי ופפ גווארדיולה מוכיחים שהם גדולים על הפרמייר-ליג, וגם משאלת הלב של אוהדי ליברפול, וכמעט כל האוהדים הנייטרליים בעולם, לא הועילה. למרות איבוד האליפות, המייטי-רדס יכולים להיות גאים. הם כאן כדי להישאר

אבירן גרין
אבירן גרין  13.05.19 - 12:28
תחילת כתבה

זה לא מעניין אותה. זה לא מעניין את מנצ'סטר סיטי שליברפול לעולם לא צועדת לבד. זה לא מעניין אותה שהמייטי-רדס סיימו את אחת העונות הטובות בהיסטוריה שלהם ללא התואר אחריו הם רודפים באובססיה בלתי נגמרת. 97 נקודות? שיא עבור סגנית? רק הפסד אחד? מה זה מעניין את פפ גווארדיולה? כשהוא הניף את גביע הפרמייר-ליג בפעם השנייה ברציפות, אחרי עוד קמפיין מקומי מדהים. מישהו חושב שאכפת לו שהיא סגרה 29 שנים ללא אליפות?

זה הרגיש שבמהלך כל העונה מנצ'סטר סיטי שיחקה בפלנטה משלה. אמרו שזה הזמן של ליברפול, שהפעם היא לא תמעד, לא בעונה כזאת, אבל התכולים עשו את העבודה שבוע אחר שבוע. הם ניתקו עצמם לחלוטין מרעשי הרקע בממלכה, באירופה ובעולם, שמו ללעג את משאלת הלב של כל אוהד אדום שלא נולד באליפות האחרונה אי שם ב-1990, התעלמו לגמרי מהרוב המוחץ של האוהדים הנייטרליים שרצו לראות היסטוריה.

כי בסופו של דבר, סיטי היא הקבוצה הטובה ביותר שיש לכדורגל האנגלי להציע כרגע. כבר מהמשחק הראשון שלה, אי שם באוגוסט ב-0:2 על צ'לסי במגן הקהילה זה היה נראה שהכל יילך לה בקלות. נכון, היו לה כמה נפילות מפתיעות כמו ההפסד הביתי מול קריסטל פאלאס. היא כבר הייתה בפיגור של שבע נקודות מליברפול לקראת סיום שנת 2018, אבל מאז היא הגיעה לכל משחק ומשחק חדורת מטרה, וכשזה קרה, אי אפשר היה לעצור אותה.

על העובדה שגווארדיולה הוא המאמן הגדול ביותר בעשור האחרון קשה מאוד להתווכח, וגם על כך שספק אם סיטי הייתה עושה שתי עונות כאלו עם מאמן אחר על הקווים. זה התחיל עוד ב-2016/17, עונת בכורה חלשה מאוד מבחינת הקטאלוני, שהבין שהוא חייב לשנות הרבה מאוד כדי להצליח גם באנגליה. ההגנה שופצה כמעט לחלוטין, חיזוקים נקודתיים הגיעו לקישור ולהתקפה, אבל השלד הקיים נשאר. המשכיות היא מצרך חשוב בהצלחה ואצל האלופה הנכנסת היה את זה, ועוד איך.

54 נקודות מ-57 אפשריות בסיבוב השני, 198 נקודות בשתי עונות, 95 שערי זכות. עם המספרים אי אפשר להתווכח וגם לא עם היכולת. מנצ'סטר סיטי גדולה על אנגליה כבר במשך שתי עונות, גם כשהיא בפיגור או תקועה, לפפ תמיד היו את התשובה או השחקן שיעשה את השינוי ויחזיר אותה בכל פעם לראשות הטבלה. ממש כאילו התגרתה בליברפול, שירקה דם כמעט בכל משחק בסיבוב השני.

ליברפול חילצה בקושי 1:2 מול פולהאם? סיטי ענתה ב-0:2 מול אותה יריבה תוך 27 דקות. המייטי-רדס זקוקים לשער עצמי של טובי אלדרווירלד בדקה ה-90 בשביל 1:2 על טוטנהאם? התכולים עונים עם 0:1 קטן. דיבוק אוריגי כובש "שער של אליפות" מול ניוקאסל? יומיים אחרי וינסנט קומפני שולח בעיטה לחיבורים של קספר שמייכל. גול אליפות לפי ההגדרה. הסיטיזנס שיחקו בחתול ועכבר עם האדומים והתחרות הפכה אותם לעוצמתיים אפילו יותר. אחרי ההדחה ברבע גמר ליגת האלופות הייתה הרגשה שהם לא יאבדו ולו נקודה אחת. שליטה כל הדרך לתואר.

וליברפול? היא ייחלה לכל מעידה אפשרית, אוהדיה הפכו לאוהדי כל יריבה שמתמודדת מול סיטי בחודשיים האחרונים. כן, אפילו של מנצ'סטר יונייטד השנואה. הם שינו את תמונת הפרופיל לאשלי בארנס מברנלי בתקווה שזה יעזור לו לקרוע את הרשת של אדרסון, היו בטוחים שג'יימי וארדי יקפיץ את הקינג פאוור, אבל שום דבר לא עזר מול השליטה של פפ בזירה המקומית. גם לא 97 נקודות, שני שחקנים שחולקים בצוותא את מלכות השערים בפרמייר-ליג או 22 ספיגות בלבד.

למרות איבוד האליפות, ליברפול יכולה להרים את הראש בגאווה ולהגיד תודה. תודה על עונה בה הפכה מספקנית למאמינה, תודה לאליסון בקר שהיה כמעט בלתי ניתן להכנעה, לצמד המגינים הלוהט ביותר בממלכה, טרנט אלכסנדר ארנולד ואנדי רוברטסון. לווירג'יל ואן דייק שאין מספיק מילים לתאר את מה שהוא היווה עבורם. למוחמד סלאח שהראה שהוא ממש לא פלא של עונה אחת, לסאדיו מאנה שהגיע לגבהים חדשים, לרוברטו פירמינו שעשה את העבודה השחורה בחלק הקדמי, לג'ורדן הנדרסון שהשתיק את המבקרים פעם אחר פעם, לשפנים מהכובע שנשלפו (אוריגי, ג'ורג'יניו וויינאלדום, שרדאן שאקירי), שסידרו נקודות והיו חלק מהמירוץ העוצמתי הזה.

התודה הגדולה ביותר, כמובן, צריכה להיות ליורגן קלופ. הוא הגיע לליברפול מדוכאת ומפורקת, כזאת שהסתמכה על כריסטיאן בנטקה כמוציא לפועל העיקרי שלה, כזאת שלא חשבה שתחזור לטופ של הכדורגל האנגלי בשנים הקרובות. הוא התחיל לאט, בנה את היסודות וגם נאלץ להתמודד עם הרבה אכזבות וכוכב אחד שנפרד ממנו בניגוד לרצונו, אבל הגרמני לקח את הלימונים ועשה מהם יופי של לימונדה. כל ליש"ט בוזבז בחכמה, לכל שחקן שצירף הייתה מטרה, כל חלק היה משמעותי בפאזל שחיבר. הוא הסתכל לסיטי בלבן של העיניים והצליח להלחיץ אותה פעם אחר פעם. העונה הזאת עדיין לא הסתיימה מבחינתו, והיא יכולה להיגמר גם עם תואר ראשון שלו בתור מאמן המרסיסיידרס (אחת מתוק במיוחד, גביע עם אוזניים גדולות), אבל את הניצחון שלו הוא כבר השיג.

ומה הלאה? גם אחרי אחד ממאבקי האליפות הגדולים בתולדות הפרמייר-ליג והקונטרה שקיבלה, קשה להאמין שהשליטה של מנצ'סטר סיטי באנגליה תסתיים לה בעונה הבאה. בטח כשיש לה את גווארדיולה על הקווים וחבורה מגובשת ויצירתית בכל חלקי המגרש. למרות זאת, החזרה של ליברפול לטופ האירופי והיכולת שהציגה במהלך כל העונה נותנת את התחושה שהיא כאן כדי להישאר. לכו תדעו, אולי עם החיזוקים הנכונים היא אפילו תאפס את ספירת השנים ללא אליפות כשתנשק ל-30.