סבתא של האנדרדוגים: כך התאהבתי בווטפורד

35 שנים חלפו מגמר הגביע בו אלטון ג'ון וגראהם טיילור ניצבו בחרטום הספינה שעיצבה מחדש את המונח אנדרדוג. אז זה נגמר בדמעות, מול מנצ'סטר סיטי המעגל יכול להיסגר. מלר על רומנטיקן חסר תקנה מחיפה שגילה שדרך הלבנים הצהובות מובילה לוויקרג' רואד

אבי מלר
אבי מלר  18.05.19 - 08:50
תחילת כתבה

"ישנם זמנים בהם אנו זקוקים לחלוק כאב, ולנסות למחוק את הפצע הצורב. זו מלאכה קשה כאשר הזכרונות עדיין נותרים, ואנו מוצפים רגעים מרים.
אלו הם הזמנים בהם כדאי לנו להאזין לרדיו, כי משפתיו של איזה זמר קשיש – אפשר להתחלק במה שאתה מרגיש.
הקשיבו לשירים העצובים. כאשר התקווה נגוזה, הטו אוזן ללאונרד כהן ודייויד ברוזה. הם חודרים לך לנשמה, אתה חש איתם את הזרימה. כאשר כל התקווה נמוגה – שירים עצובים מביאים את הרוגע"

Sad Songs (say so much), Elton John, May 1984. (תרגום חופשי)

כמו רבים משיריו האחרים של אלטון ג'ון, גם SAD SONGS הפך ללהיט. כמה חבל שווטפורד שלו - הוא היה הבעלים שלה - לא היתה ממש שלאגר ביום ההוא, אלא דווקא ינקה משורות הפזמון ומהמוזיקה הנוגה - והפסידה בגמר הגביע האנגלי לאברטון 2:0.

זו היתה שבת, 19 במאי 1984. הסינגל הטרי של אלטון ג'ון יצא באותו בוקר. זה היה על פי התיכנון המוקדם. כאשר הוא התחיל את ההקלטות בינואר, אנשי הצוות והמקצוע סימנו את השבת הזו כמועד הפריצה המתאים של הדיסק לשוק. איש מהם - לבטח לא ג'ון עצמו - לא שיער שבתוך ארבעה חודשים הצרעות של ווטפורד יעשו היסטוריה ויתייצבו בוומבלי לגמר הגביע הראשון בתולדותיהם. וכך, שעות ספורות לפני משק כנפי ההיסטוריה הצהוב-אדום בצפון לונדון, פרץ לו SAD SONGS והתנגן מעל כל גלי האתר בממלכה, ובסופו של יום היווה מוזיקת רקע הולמת לאכזבה העצומה על כר הדשא.

אבל למרות זאת, הזכרונות של ווטפורד והנרטיב של המועדון המיוחד הזה - נותרו מתוקים מיין. ב-1984 שלחה העיר הצנועה הזו (20 ק"מ צפונית ללונדון) את הנציגה שלה לגמר הראשון. עונה לפני כן (1983) היא היתה בפעם האחת והיחידה סגנית אלופת אנגליה. וזה, ליידיס אנד ג'נטלמן, קרה בעונה הראשונה בתולדותיה בליגה הבכירה.

מדהים? בלתי ייאמן? מהמם? לא נתפס? ובכן, טלו את כל מילות התדהמה וההפתעה הללו וחפשו להן תוספות כיד דימיונכם הטובה, כדי לתאר את המסע הזה של ווטפורד: מהליגה הרביעית לליגה הראשונה (כיום הפרמייר-ליג) בארבע עונות. ארבעה דילוגים ישירים – ואז שנייה רק לליברפול בליגה, והסגן של בר כוכבא אברטון בגביע. אגדה.

פלא שהתאהבתי? באתי לאנגליה בתחילת 1975. ווטפורד היתה אז לא יותר ממחלף באוטוסטרדה בדרך צפונה מלונדון לבירמינגהאם ומנצ'סטר. אבל אז הגיעו אלטון ג'ון וגראהם טיילור (המנג'ר), והרומנטיקן חסר התקנה מנווה שאנן בחיפה גילה שדרך הלבנים הצהובות – התקליט שעיצב את בגרותו - מובילה למעשה לוויקארג' רואד, האיצטדיון של הצרעות, הבית הכי מסורתי וקהילתי וידידותי שיש לאנגליה להציע לתייר המומר.

גם תא העיתונות בוויקארג' רואד היה מהסוג המשפחתי. לא היה נדיר להשמיע ולשמוע בו קריאות התפעלות וצעקות שמחה, וגם סינון קללה חרישית התגנב פעם בדור מבין מכונות הכתיבה (!). מה שלא יכול היה לקרות בוומבלי. שם, בהיכל הקודש, כל הקודים הבריטיים המצוחצחים ומפונפנים היו ייהרג ובל יעבור. 250 עיתונאים מעונבים ומחולפים לתפארת, וכתב ישראלי אחד שאמנם אימץ את קוד הלבוש, אבל נאלץ להסתיר את דמעותיו כאשר הצרעות נעקצו באכזריות במקום להתכבד בסעודה ערבה עם קינוח של סוכריות טופי (אברטון).

אלטון ג'ון יבדל"א וגראהם טיילור מנוחתו עדן - הג'נטלמן האולטימטיבי והאיש שעל מרצפות ההצלחה בווטפורד סלל את הנתיב למשרת מנג'ר נבחרת אנגליה - ניצבו בחרטום הספינה שעיצבה מחדש את המונח האנגלי הפופולרי כל כך, אנדרדוג. גם בלי לזכות בגביע או בתואר, הם הניחו את היסודות לפוטנציאל האדיר של הסינדרלות באשר הן, כולל כמובן לסטר סיטי 2016.

והנה, היום, 35 שנים אחרי, מעגל הזמן שוב מציב את ווטפורד בוומבלי, אולי כאמא של כל האנדרדוגים, אולי כסבתא. גמר גביע נגד אחת מהבכירות והעשירות בקבוצות תבל, אלופת אנגליה בשנתיים האחרונות, וזו שמציגה לראווה את המאמן המוחמא ביותר על פני כדור הארץ.

אלטון ג'ון כבר לא בעל הבית. הוא נותר האוהד מספר 1. זה שנים רבות מאוד שהוא גם לא מוציא סינגל חדש. לפחות הבוקר הזה הוא גם לא מנחס עם איזו פריצת דיסק. כך שאם הערב בוומבלי תקרום סנסציה מפוארת עור וגידים, יכול להיות שאחרי שישתגע, אלטון גם ישתכנע - לכתוב ולזמר איזה HAPPY SONG. ואם הוא חש חייב לפרוט על מיתרי רגש שוברי לב - שיפנק את היריבה הפייבוריטית באיזה CITY BLUES.

סוף 

הדפס