ותודה לצ'רלי אדם: על המסע של ליברפול

כך נפרדו המייטי רדס מהבינוניות. יומן אליפות, פרק 1

אבירן גרין
אבירן גרין  26.12.19 - 14:03
תחילת כתבה

אתם מכירים את הרוטינה הזאת. כמה שנים רעות של הקבוצה האהודה עליכם, אתם צופים בקנאה ביריבות חוגגות אליפות אחר אליפות בזמן שאתם מסתפקים בתיקו מול נמושת הליגה, אבל בשלב מסוים זה נגמר, הכל מתחבר ואחרי שנים של סבל אתם מקבלים את התואר המתוק שכל כך חיכיתם לו. אלא אם אתם אוהדים את ליברפול.

30 שנים, זה נשמע כה פשוט כשאומרים את זה ככה, 30 שנים של סבל, הסתפקות במועט והשאלה הנצחית: האם היא כבר לא תהיה גדולה כמו פעם? ליברפול ציפתה בצד בסבלנות, ראתה את מנצ'סטר יונייטד קורעת את הפרמייר ליג, את צ'לסי וסיטי קמות מעפר ואת לסטר עושה היסטוריה, אבל עכשיו, כך נראה הגיע הזמן שלה. ואם כבר הגיע הזמן שלה, למה שלא נעקוב שלב שלב  אחר העונה המדהימה שעוברת עליה? מנקודת המבט של האוהד שמעולם לא זכה לצפות בה זוכה באליפות אנגליה ושחשב שלעולם לא יזכה.

בלוג האליפות של ליברפול יוצא לדרך, בלוג שצפוי להסתיים בחגיגה ייחודית ומרגשת או טרגדיה שתיזכר לדורות. בכל זאת, מדובר בליברפול. והדרך הראויה ביותר לפתוח את הבלוג, רגע לפני ש-2019 מסתיימת לה ואחרי שליברפול קיבלה עוד איזה טלאי וגביע שאומר שהיא אלופת העולם, היא סיכום העשור שלה. כי כשמסתכלים אחורה ואיפה שעמדה בראשון בינואר 2010, אי אפשר שלא להתפעל ולהודות למי שהביאו אותה עד הלום.

וכדי להבין את ההבדלים המהותיים בין תחילת העשור לסיומו להלן ההרכב של ליברפול במשחק הפרמייר ליג הראשון שלה ב-2010. בשער: פפה ריינה, שחקני ההגנה: פיליפ דגן, ג'יימי קראגר, סוטיריס קירגיאגוס (כן, הוא היה פה), מרטין שקרטל, אמיליאנו אינסואה. ב"חלק הקדמי": דויד אנגוג, דירק קאוט ופאביו אאורליו (מיותר לציין שנגמר 1:1 עלוב מול סטוק). אלה היו ימים קשים, עם חוב עצמום של 237 מיליון ליש"ט והחשש מפשיטת רגל. הכיוון אליו הלכה ליברפול הזכיר במקצת את זה שעברה לידס, הריצה שכמעט הסתיימה באליפות נשכחה כלא הייתה ורפא בניטס, בשלהי הקריירה שלו על הקווים סבל מסגל בינוני להחריד.

ואז הגיע ג'ון הנרי ולקח את העניינים לידיים, ליברפול עברה לידי חברת FSG שבבעלותו ומשם החל התהליך הארוך והמסובך בדרך חזרה לטופ. זה לא היה פשוט וכלל הרבה שחקני רכש גרועים עבורם נשפכו סכומי עתק (ד"ש מאנדי קארול וסטיוארט דאונינג), הרבה בינוניות ועונות קשות שהסתיימו במאבק כושל וכושל פחות להשיג כרטיס לאירופה, אבל הסבלנות עשתה את העבודה וגם הניהול הפיננסי הנכון.

פרננדו טורס נמכר לצ'לסי? בעזרת כספי המכירה צורף לואיס סוארס. סוארס נמכר? ובכן, הגיע מריו באלוטלי, אבל כל החלטה שנעשתה נשקלה בכובד ראש. ברנדן רוג'רס כמעט הוביל את ליברפול לאליפות מדהימה ב-2013/14, ובנה בצלמו קבוצה מלהיבה והתקפית, אבל ההתרסקות שהגיעה בעונה העוקבת וההתחלה הקשה של 2015/16 הובילה לפרידה קרה ומחושבת (גם אם הוא רק היה חלק מוועדה שלוקחת החלטות). יורגן קלופ הגיע, בעוד החלטה ניהולית שהתבררה כנקודת המפנה, והשאר היסטוריה.

על התרומה של קלופ לליברפול כבר נאמרו אין ספור מילים אז מה יזיקו עוד כמה? "אנחנו צריכים להפוך מספקנים למאמינים", הכריז הגרמני אי שם באוקטובר 2015. ספקנות הייתה ועוד איך, ומהר מאוד הגיעה האמונה. במקביל להתנהלות הגאונית בשוק ההעברות (ההחתמות של מוחמד סלאח וסדיו מאנה, הפרידה מפיליפה קוטיניו וצירוף וירג'יל ואן דייק מיד אחרי), המייטירדס הפכו לקבוצה דורסת, כזו שמסתכלת לגדולות של אירופה בלבן של העיניים ומגיעה למקומות שלא חוותה כבר שנים.

וגם ההפסד ההוא בגמר ליגת האלופות של 2018 לריאל מדריד לא שבר את רוחה. אם מישהו חשב שזו הייתה הזדמנות חד פעמית להגיע למעמד, קלופ עצמו הבטיח שליברפול עוד תהיה שם בקרוב מאוד. הבטיח וקיים. במקביל לעוד ריצה מטורפת שאיכשהו לא הסתיימה באליפות אנגליה, ליברפול גילתה שהיא גם יכולה להניף גביעים לא רע בכלל: ליגת האלופות, סופר קאפ אירופי וגביע העולם למועדונים כולם הונפו ב-2019 ומדובר בקבוצה שזכתה עד אז תואר אחד בעשור (גביע הליגה, גם כן תואר).

אז רגע לפני שנכנסים לעשור חדש שיוכל להיפתח עם ההנפה החשובה מכל, זה הזמן להגיד תודה. תודה לפרננדו טורס שערק לצ'לסי, לג'ו קול, ראול מיירלש, כריסטיאן פאולסון ואלברטו אקווילאני, דויד אנגוג, מריו באלוטלי, ריקי למברט, גלן ג'ונסון, דניאל סטארידג', ראחים סטרלינג (שעושה כבוד כשהוא מגיע לאנפילד), עלי סיסוקו, צ'רלי אדם ועוד רבים וטובים שקצרה היריעה מלהכיל. כולם היו חלק ממסע בלתי נתפס ודוגמא שכל מועדון, גם ברגעים החשוכים ביותר שלו, יכול להרים את הראש. לחיי 2020.