הצטרפו אלינו
ברשתות החברתיות:

ינצח את התווית? פרנק למפארד מחפש גאולה

חודש לא טוב בצ'לסי חרץ את גורלו, אברטון מעניקה לו את הצ'אנס שמגיע לו

אריק רייניש
אריק רייניש  08.02.22 - 12:05

מרבית אוהדי הכדורגל מכירים את סיפורו של אלכס פרגוסון. איך חודשים בודדים לאחר מינויו כמנג'ר מנצ'סטר יונייטד כותרות העיתונים זעקו לפיטוריו. מה היה קורה אילו הנהלת המועדון לא הייתה מספיק סבלנית כלפיו? רובנו זוכרים שלאחר 54 משחקים בתפקיד, יורגן קלופ השיג מספר נקודות זהה לקודמו ברנדן רוג'רס באותה תקופת זמן. בתקופתנו אנו, כמה מנהלי מועדוני כדורגל יהיו סבלניים לאורך זמן עם המנג'ר שלהם כפי שהיו ראשי ליברפול?

כדורגל אינו מדע מדויק. המאמנים תלויים בשחקנים, ואלו תלויים בחבריהם. מה שמצליח עכשיו יכול לקרוס מחר, ולהיפך. הכל תלוי סיטואציה. ולאחר שמגיעים למסקנה זו, קל יותר לשפוט הצלחה או כישלון של אנשי מקצוע בצורה בהירה ונטולת אמוציות. אחרת, אנו עלולים להכתיר משיחי שקר ולפספס מנהיגים בפוטנציה. כפי שכמעט פספסנו את פרנק למפארד, למשל.

היום, אין מה שיכחיש שלמפארד הגיע לתפקיד מורכב מדי ביחס לניסיון אותו הביא. נכון שמאמנים כמו גוארדיוליה או זידאן הצליחו כשעל גבם מעמסה כבדה עם ניסיון מועט, אבל להם היה את מסי ורונאלדו. ועל כל פפ וזינאדין ישנם מאות כאלו שנכשלו. "כשאתה מקבל משרה בכירה ואין לך את הניסיון הדרוש, אין לך על מה להסתמך כשהזמנים קשים, כפי שחווה כעת פרנק", חיווה את דעתו שחקן העבר, ג'יימי קארגר. "אנשים רואים בדמיונם איך הקבוצה צריכה לשחק, אבל הם לא באמת יודעים להעביר זאת לדשא עד שהם התנסו וקיבלו ביטחון שכך זה עובד".

ימיו האחרונים של למפארד כמאמן צ'לסי היו שחורים. ההחלטה לספסל את רודיגר נראית, בדיעבד, מגוחכת והצבת קאנטה בעמדה קידמית בקישור לא הטיבה עמו. לקראת סיום 2020 הגנת הקבוצה איבדה את היציבות, ושרשרת שחקני ההתקפה שהגיעו בקיץ, נוסף על אלו שהיו בסגל לפני כן והוכיחו את עצמם, גרמה למאמן לבצע רוטציות כדי למצוא את האיזון המיוחל - שלא הגיע.

העיתונאים אבחנו שהקבוצה לא מאומנת ושמועות כי איבד את חדר ההלבשה זרמו. מאותו הרגע, ימיו בקבוצה היו ספורים. טוכל, שהחליף אותו, הגיע לפני רצף משחקים נוח שהקל עליו להחדיר את תורתו בשחקנים, ולבסוף עשה את הבלתי ייאמן והוביל את הקבוצה לזכייה בליגת האלופות - כך שקשה לפקפק בנכונות ההחלטה להחליף מאמן. וככל שהמנג'ר הגרמני והבלוז הצליחו, כך הכישלון של למפארד התחדד. עברו כשחקן הוביל אותו במהירות לאולימפוס המאמנים ופיטוריו השליכו אותו עוד מתחת לנקודה בה התחיל את צעדיו הראשונים כמאמן, עד לכדי תהייה לגבי עתידו בתחום.

בדיונים על הצלחת שחקני עבר כמאמנים, למפארד קוטלג יחד עם אלו שהוכיחו שאין ביכולתם לעמוד על הקווים. התקבע הנרטיב כי כשל במעבר, והוא עצמו טען שהוא מוכן לשים את האגו בצד ולחזור לצ'מפיונשיפ – רק כדי לאמן. דובר על חזרה אפשרית לדרבי קאונטי, על מועמדות לווסט ברומיץ', על חתימה בקריסטל פאלאס ועד לפני שלושה חודשים שמו הוזכר גם לנוריץ' – שבדיוק פיטרה את מאמנה בדרך לליגה השנייה. רבים שכחו כי דרבי קאונטי תחת הדרכתו הצליחה להתקדם ולהציג כדורגל מלהיב תוך כדי קידום צעירים כפיקאיו טומורי, הארי ווילסון ומייסון מאונט, להדיח את מנ'צסטר יונייטד מגביע הליגה, את לידס של ביילסה מפלייאוף העלייה לפרמיירליג ולהיעצר רק בגמר ע"י אסטון וילה.

כשחזר הביתה, לצ'לסי, המועדון היה שונה ממה שהורגל אליו בשני העשורים האחרונים. דויד לואיז והכוכב הגדול אדן האזר עזבו לאחר שנים רבות, הקבוצה הייתה תחת עונש איסור פעילות בשני חלונות העברות, והמטרה שהוצבה למאמן החדש הייתה צנועה באופן-יחסי – קידום צעירים והגעה למקום המוביל לליגת האלופות - כששתי המנצ'סטריות, ליברפול וטונהאם הציגו סגלים איכותיים משלו. בסוף העונה, למפארד יכל לסמן וי על כלל המטרות. טומורי ומאונט, שפרחו תחתיו בדרבי קאונטי, חזרו מהשאלה לצ'לסי ויחד עם שחקני הבית האחרים תמי אברהם, ריס ג'יימס ובילי גילמור פרצו לראשונה בפרמיירליג.

הקבוצה שיחקה כדורגל התקפי ומהנה - רק סיטי בעטה (19.2 לעומת 16.3), יצרה מצבי הבקעה (32.3 לעומת 26.1) או קידמה את הכדור (602 לעומת 539.7) יותר ממנה למשחק, ורק ליברפול וסיטי כבשו (69 לעומת 85 ו-102 בהתאמה) או ניצחו (20 משחקים לעומת 32 ו-26 בהתאמה) יותר ממנה. ולמרות הסברה הרווחת כי צ'לסי בהדרכתו זנחה את ההגנה לטובת ההתקפה, היא ידעה לתקל (במקום השלישי בליגה בתיקולים למשחק), ללחוץ (רק שלוש קבוצות לחצו בהצלחה יותר ממנה למשחק) ולהגן על שערה (רק סיטי ספגה פחות בעיטות ממנה למסגרת). למזלה הרע, שוערה קפה ספג אחוז נכבד מהבעיטות שנבעטו לשערו. ומלבד הפיכת שחקנים אנונימיים באופן יחסי לקהל הרחב לכוכבי פרמיירליג לגיטימים, והדרכת קבוצת כדורגל מהנה לצפייה – הקבוצה תחתיו השיגה את המטרה וסיימה במקום הרביעי, המוביל לליגת האלופות.

העונה הבאה, 2020/2021, נפתחה עם רכש גרנדיוזי בשווי 220 מיליון פאונד, למרות שחלק מאותם שחקנים שהובאו משחקים בעמדות של אלו שפרחו בהרכב הקבוצה לפני כן. אם תשאלו את הדוד שלו ומאמנו בעבר, הארי רדנאפ, "היחיד שפרנק באמת רצה להחתים היה בן צ'ילוול". הציפיות גדלו בהתאם, הסיטואציה השתנתה לחלוטין והמטרה שלשמה הובא – בניית קבוצת העתיד בצורה הדרגתית - השתנתה לחלוטין. צ'לסי חזרה להיות צ'לסי. צריך להביא תארים, כאן ועכשיו.

עד אמצע דצמבר החניכים של למפארד היו במאבק האליפות. הם השיגו 22 נקודות - רק 2 פחות מטוטנהאם וליברפול, שהובילו את הליגה. אלא שחודש וכמה ימים לאחר מכן, מצב הקבוצה היה שונה בתכלית. היא השיגה 7 מתוך 24 נקודות אפשרויות, הפסידה לאברטון, וולבס, ארסנל, סיטי ולסטר והתדרדרה למקום התשיעי.

מסתבר שכשחלק נכבד מהשחקנים הבכירים מחזיק בניסיון של עד שנה בפרמיירליג, קשה לשמור על יציבות, לא משנה עד כמה שווי השוק שלהם גבוה או עד כמה הם מוכשרים. קשה לומר שלמפארד הוכיח כי מדובר במאמן העתיד, אך הזיכרון הקולקטיבי של הקהל התקבע על ימיו האחרונים על הקווים, וכל ניסיונו לפני כן נמחק כהרף עין.

הפעם הוא מגיע לקבוצה עם סגל איכותי באופן יחסי שלא ממצה את הפוטנציאל, לקראת רצף משחקים נוח. שחקני התקפה מוכשרים כרישארליסון, דומיניק קלברט-לווין ודמראי גריי אמורים לפרוח תחתיו, אחרי שסבלו תחת שיטת המשחק המבוקרת של קודמו. הסיטואציה טובה עברו. מגיע לו לקבל את צ'אנס, כפי שגדולים ממנו קיבלו, וניצלו עד תום.