"היה לו קשה לראות את זה מהצד", אמרו אז בהפועל חולון. הקבוצה בצהוב-סגול חגגה במחזור השני על מכבי אשדוד עם 86:103, ודווקא מלקאי ריצ'ארדסון, שהגיע היישר מה-NBA, היה הזר שלא נרשם והשקיף על התצוגה ההתקפית של החברים החדשים שלו. שני מחזורים לאחר מכן, בראשון לציון, הוא דווקא שיחק - ואולי מוטב שדווקא למשחק הזה לא היה נרשם. 11 דקות בלבד הוא קיבל משרון דרוקר באותו משחק נפל של הקבוצה כולה, כשהוא גומל ב-3 נקודות ובהופעה אנמית, שגרמה לאנשי חולון לתהות על איכות המשלוח שהם קיבלו מטורונטו - והיתה בדיעבד, אחת מאבני הפינה לסוף השידוך.
על חשבון רכז נוסף
נחזור לקיץ. דרוקר החתים בשלב הראשוני שלושה זרים: לטאביוס וויליאמס לעמדה מספר 5, ראיין תומפסון לעמדה מספר 3 ומרקוס פוסטר לעמדה מספר 2. התכנון היה להחתים סנטר זר נוסף כגיבוי לוויליאמס (ג'יילן ג'ונסון, שהוחלף בריצ'ארד האוול הישראלי, אבל זה כבר סיפור אחר), ועוד רכז שיחלוק עם אוחיון את עמדה מספר 1. אלא שלפתע הגיעה ההזדמנות להחתים שחקן ברמתו של ריצ'ארדסון - בחור בן 23 בסך הכל, בחירה מספר 22 בדראפט 2016, סקורר מוכח עם 70 משחקי NBA ב-3 העונות האחרונות. במקביל, ראו בצוות המקצועי במהלך האימוני קדם העונה שלצד אוחיון - פוסטר ותומפסון יכולים לשאת בנטל של ניהול המשחק - והתכנון המקורי השתנה. מלקאי, שהוא לא רכז אלא יותר בעמדות 2/3, הוחתם - ומלכתחילה הגיע לסיטואציה יחסית בעייתית.
לא הבין לאן הגיע. ריצ'ארדסון (ברני ארדוב)
מהר מאוד הבינו בחולון שהסגל לא מאוזן, והמשחק האיום ההוא בראשון לציון חידד את הנקודה: בקבוצה יש יותר מדי פורוורדים ופחות מדי גארדים שיכולים ליצור ולנהל משחק. הניסיון עם תומפסון ופוסטר לא ממש הוכיח את עצמו, ויוגב אוחיון אחד - שאמנם פתח טוב מאוד את הקדנציה בחולון - זה לא מספיק. הרכבת יצאה מהתחנה והחיפושים אחרי רכז החלו. לצערו של ריצ'ארדסון, כל זה קרה אחרי ההופעה הלא טובה שלו בבית מכבי, שהעלתה סימני שאלה לגבי התאמתו לקבוצה.
התחלה קשה
עוד לפני שהוחתם מלקאי, כמעט כמו עם כל שחקן זר שמגיע לקבוצה חדשה - דרוקר שוחח איתו בטלפון. אחת השאלות הראשונות ששאל אותו המאמן היתה "האם אתה, בתור שחקן שהרוויח 1.5 מיליון דולר בממוצע בעונה ב-NBA, מסוגל לתת הכל ו'להתאבד' בשביל עשירית מהסכום? האם המוטיבציה לא תיפגע"? התשובה שנתן ריצ'ארדסון היא התשובה שדרוקר רצה לשמוע, והעסקה יצאה לפועל.
אלא שהשאלה הזו ריחפה באוויר לכל אורך השבועות הראשונים של ״מלי״ בחולוניה - ולאו דווקא עלתה בקנה אחד עם אותה תשובה ששמע דרוקר בשיחה ההיא, כשריצ'ארדסון נראה לפרקים כאילו בא לשחק בשביל הסטטיסטיקה האישית של עצמו. "הוא מאוד רצה להוכיח, אבל יצא לו בדיוק ההיפך", אמרו עליו בחולון, "הוא חשב שהוא בא לפה לליגה שתהיה לו קלה ושהוא ייקח כל כדור לסל ויהיה בסדר".
דרוקר. השיחה לפני לא עזרה (עודד קרני)
עד למשחק מול באר שבע במחזור ה-6, ריצ'ארדסון עמד על 1 מ-16 ל-2 נקודות (כולל 1 מ-9 מול הפועל ת"א), שהם 6% רעים מאוד. במילים: שישה אחוזים מטווח שתי הנקודות. תוסיפו לכך את העובדה שגם שפת הגוף בראשון לציון ובהפסד לאילת (בו שיחק 16 דקות) לא שידרה יותר מדי התלהבות, ואת העובדה שבחולון הבינו שהם חייבים להחתים רכז - והאפשרות להיפרד ממלקאי הפכה למוחשית בשלב מוקדם יותר של העונה.
המפנה החיובי
אבל בשלב מסוים נראה היה שריצ'ארדסון עולה על דרך המלך: הוא לקח את עצמו בידיים, כשצירוף של כמה דברים קטנים שקרו במקביל גרמו לו לשנות גישה. אמו ז'קי שהתה עימו בישראל, והוא הקפיד להגיע יחד איתה להיכל כשעה וחצי לפני כל אימון. הוא זרק וזרק, בזמן שאימו עומדת מתחת לסל ומחזירה לו את הכדורים. אבל מעבר לכך, לריצ'ארדסון האם היה תפקיד חשוב בהתאקלמות של הילד.
לטענת גורמים בחולון, הוא פשוט "התחיל להבין לאן הוא הגיע", לאחר שיחות שקיים עם דרוקר ועם חלק מאנשי ההנהלה. הוא הפנים שהכדורסל באירופה אחר לגמרי ממה שהכיר ושדברים לא יבואו לו בכזו קלות - כן, למרות שהוא שיחק בליגה טובה בהרבה ולמרות שהוא הרוויח סכומים שלא מתקרבים למה שהוא מרוויח היום. הוא היה אחד השחקנים המצטיינים בניצחון על שטרסבורג בחוץ (17 נקודות ו-6 אסיסטים), וסיפק יכולת סולידית בהמשך מול מנרסה (11 נקודות) ובשני המשחקים מול הפועל באר שבע (17 נקודות בליגה, 13 בגביע). אבל יותר חשוב מכל נתון כזה או אחר, היה שלב שבו הוא נכנס לשטף הקבוצתי, כשאפילו נבחר לשחקן המצטיין בניצחון הליגה על נהריה.
כבר הראה סימנים חיוביים (עודד קרני)
מישהו חייב ללכת
מאז שהגיע טרוי קופיין, ובלי קשר לחילוף של אנחל דלגאדו בלטאביוס וויליאמס, בחולון היה ברור שפורמט חמשת הזרים הוא עניין של זמן. להנהלה לא היתה כוונה לרשום חמישה זרים לליגה ולמשך זמן רב נראה היה שדווקא ראיין תומפסון - שלא נרשם בשני משחקי ליגה שבהם היה סגל מלא - יהיה זה שישלם את המחיר. אבל בסוף השבוע האחרון, בצעד די מפתיע, בחולון החליטו לשחרר דווקא את מלקאי.
להחלטה הזו היו מספר סיבות. קודם כל, אם בחולון היו נפרדים מתומפסון, הרי שמצבת הזרים היתה כוללת רוקיז בלבד - כל הארבעה (קופיין, דלגאדו, מרקוס פוסטר וכמובן ריצ'ארדסון) הם בעונתם הראשונה באירופה, ובמועדון רצו בכל זאת שחקן נוסף עם ניסיון. כמו כן, הרגישו בחולון שהשילוב בין פוסטר לריצ'ארדסון לא ממש מסתדר - ואם על כף המאזניים שמים את מלקאי ואת תומפסון - הרי שדווקא תומפסון יכול להיות מתאים יותר למארג הקבוצתי, הן על הפרקט והן מבחינת האישיות.
תוסיפו לכך את הפן הכלכלי: בחולון ידעו שלתומפסון בן ה-31, שלא ממש הרשים מאז פתיחת העונה, יהיה קשה יותר למצוא קבוצה חדשה, בעוד שלריצ'ארדסון יהיה קל בהרבה למצוא קבוצה. לראיה, הוא גם חתם מיד בקרמונה, כאשר אפילו הפועל ירושלים הביעה עניין. בסופו של דבר, כל הסיבות הללו הובילו לפרידה המוקדמת מריצ'ארדסון, שהגיע כהבטחה ענקית - אחד השמות הכי נוצצים שנחתו בישראל בקיץ הזה - וסיים את הקדנציה בתחושת החמצה, של שני הצדדים.
תומפסון. בחולון העדיפו זר עם ניסיון (מנהלת הליגה)