נוקאאוט עם הנחת קורונה: על ניצחון הפועל ירושלים על מכבי ת"א

דווקא זו שמסתפקת במעט נתנה בראש ליריבה מהמפעל של האצולה והבהירה שהכל פתוח בליגה. אוהדי י-ם היו יכולים לשיר לאלה של מכבי 'איך זה לקבל שלוש, ועוד שלוש, ועוד ועוד'. וגם: האויב האמיתי של אמארה וחוסר האחריות של מקבלי ההחלטות. קרמר מסכם

דורון קרמר  09.03.20 - 11:34
תחילת כתבה

1. כל משחק בין מכבי ת״א להפועל ירושלים הוא קרב על הגמוניה, זו התודעתית או כזו שמוסיפה תואר נוסף לארון. המשחק אמש (ראשון) היה חסר משמעות מבחינת החשיבות שלו, מלבד העובדה שלמרות העונה האירופית המרעננת שעוברת על מכבי ת״א, הוא הציב סופית את ירושלים עין בעין מול הבייבי המפתיעה של היורוליג, והעביר מסר שבזירה המקומית הכל פתוח. זה היה גם קרב שהכריע את הטוקבקים, שם נכתב הרבה לעג צהוב על המסע האירופי של ירושלים, על היריבות עם השמות המצחיקים, על ההסתפקות בסטנדרט אירופי נמוך שנקרא ליגת האלופות של פיב״א. מהצד האדום לעומת זאת, אהבו להזכיר את המאזן האירופי המושלם בבית, את גביע ווינר ואת גביע המדינה.

והנה אתמול, פאנץ' נוסף למלחמת הטוקבקים: הפרש דו ספרתי לאחר הנחת קורונה, ללא ג׳ייקובן בראון בחלק האחרון של המשחק, ובונוס בצורת אמארה סטודומאייר רץ להסתתר בחדר ההלבשה. והקרב בין הקבוצה שרוצה לעשות פיינל פור ביורוליג לזו שאוי ואבוי לה אם לא תעשה פיינל פור של ליגת האלופות ואף תזכה בו, הוכרע, לעת עתה, בנוקאאוט. ודווקא זו מהסטנדרטים הנמוכים, מההסתפקות במועט, נתנה בראש לזו מהמפעל של האצולה. כי כששתי הקבוצות הללו נפגשות, אין דבר כזה הסתפקות במועט. החשמל נדלק והאווירה היא של גמר. אז נכון שמכבי ת״א חזרה עייפה מבלגרד, והפיק אנד רול של סקוטי ווילבקין ואותלו האנטר כבר מקבל מכולם טיפול אגרסיבי שמוריד משמעותית את כמות הנקודות שמכבי ת״א מייצרת, והצוות המסייע של מכבי ת״א כבר פחות יציב ביכולת שלו לסייע (טיילר דורסי, אייכה?). אבל בסופו של דבר יש שני סוגים של קבוצות ושני סוגים של מאמנים: אלה שמנצחות ומנצחים ואלה שמתרצות ומתרצים. והראיונות עם המאמנים בסוף המשחק אתמול נתנו תשובה ברורה מי שייכת לאיזה סוג.

2. יום טוב רואים מהבוקר, ומשחק יכול להיכנס לפנתיאון כבר מהרבע הראשון שלו. כזה היה המשחק עבור ירושלים אמש בארנה, עם 9 שלשות מ-10 ניסיונות בעשר הדקות הראשונות שלו ו-61, מספר הקסם של הפוליטיקה הישראלית, הגיע כבר במחצית הראשונה לעמודת הנקודות שלה. הן הגיעו בהתקפת מעבר, בחדירה והוצאה, בפיק אנד רול, בבידוד של שחקנים. כמו קורונה, מכבי לא ידעה מאיפה זה יתקיף אותה, ונותרה חשופה כמו עיירה בצפון איטליה, נטולת יכולת להתגונן. אוהדי ירושלים היו יכולים לשיר לאוהדים הצהובים ברבע הראשון איך זה לקבל שלוש, ועוד שלוש, ועוד שלוש ועוד ועוד ועוד. מי שלחש לעצמו שזה חייב להתאזן כי ככה זה סטטיסטיקה, לא באמת רצה לבחון את זה במציאות ולא ממש מכיר את ירושלים הנוכחית.

הנתון הפסיכי של האחוזים לשלוש של ירושלים נראה כמו אנומליה, אבל ירושלים מפלרטטת עם 100 נקודות למשחק כבר חודש, הטיפולים ההגנתיים שנזרקים לעברה לא מסוגלים לכסות את כל ארסנל הנשקים שלה, והסגל של קטש הוא יחידת התקפה מפחידה שיכולה לייצר נקודות מכל עמדה, ותוך כדי, עניין של סוג מסויים של שחקנים נטולי אוריינטציה הגנתית, גם להכיל ספיגה של כמות נקודות גבוהה. אתמול היא נעצרה על 48 אחוז לשלוש, כשמפלצות התהילה של הניצחון האדיר הזה הם מנועים של יצירה וקליעה כמו ג׳ייקובן בראון ושלווין מאק, באנקר של ידיים טובות ומטרה מרכזית לאסיסטים כמו טיישון תומאס (100 אחוז מהשדה), פייטר בצבע וסטרץ׳ 5 כמו סולימן בריימו וסוחט תשומת לב הגנתית כמו ג׳יימס פלדין. ההתקפה של ירושלים השאירה את מכבי ת״א חסרת אונים ורק החוק שמחייב ישראלי על המגרש נתן לה קצת מרווח נשימה כשנתנה לעידן זלמנסון לקלוע מבחוץ. עד שגם הוא קלע שלשה.

3. לאחר שאמארה סטודומאייר חתם במכבי ת״א, נכתבה, גם על ידי, ביקורת על חוסר הרצון (שנראה אז כמו חוסר יכולת) של הפועל ירושלים להחתים אותו. וכמו שסטודמאייר נראה מאז הגיע למכבי, נדמה שהנהלת ירושלים עשתה נכון שנמנעה מלהביא את האיש, הרסטות, הציציות ומסיכת הפנים. מעבר לקלאסה שהראתה ההנהלה שהעניקה לו זר פרחים לפני המשחק (לעומת הקטנוניות של הנהלת הפועל ת״א בהתנהלותה מול רביב לימונד), היא הראתה שהיא יודעת בדיוק מה מצבו המקצועי, כמה מיץ עוד נשאר לו ברגליים וכמה התעסקות הוא דורש. אתמול הוא עלה לשחק עם אף שבור, במקום עוין, שמר על פאסון (אבל לא שמר על בריימו וזלמנסון), ובאמת שאפו על ההקרבה, אבל התרומה שלו, מלבד היותו ישראלי, הסתיימה כשמכבי הצליחה לעבור את תקופת הבצורת היחסית של פציעות הישראלים שלה. ואתמול מדד הפלוס מינוס שלו נעצר על מינוס 16. ולמרות העוינות, הוא והפועל ירושלים לא באמת אויבים. האויב האמיתי שלו הוא הזמן.

4. זה כואב לחשוב על זה, אבל העונות האירופאיות המוצלחות של מכבי ת״א והפועל ירושלים עומדות להיתקל בקיר הקורונה, ופשוט לא ניתן לראות איך אפשר יהיה לקיים משחקים בינלאומיים במצב הנוכחי. ההתפשטות המבהילה של הנגיף ברחבי העולם, כשמסיבות פורים כיתתיות מתבטלות, ישיבות צוות במקומות עבודה נעשות בשיחות וידאו, אירועי ספורט וכינוסים המוניים מתבטלים, ורק כאן, דווקא במקום שנדמה שהממשלה מתמודדת עם הבעיה בצורה אגרסיבית ונכונה, נעשות הנחות לקבוצות ספורט, ומוכנים לקבץ 9,000 צופים במקום אחד. עם כל האהבה שלנו לספורט ולרצון להמשיך עם התחרויות כרגיל, זה נראה כמו חוסר אחריות, וכל מי שהיה מוכן להיכנס לארנה הירושלמית אתמול (או לסמי עופר היום) לקח סיכון להיות חלק מצלחת פטרי המונית. זו אולי הפגנת אהבה אולטימטיבית לקבוצה שלך, אבל לא במחיר בריאות הציבור. למי שלא הפנים, אנחנו במצב חירום. זו לא בדיחה, זו לא היסטריה, זה אמיתי. אפשר להידבק ברכבת, בקניון, בתור למזנון ובחנייה.

ברמה הקבוצתית, אם יוטל בידוד על כל החוזרים מחו״ל, איך מכבי ת״א והפועל ירושלים תחזורנה מהמשחקים שלהם באירופה? איך תתארחנה כאן קבוצות מחו״ל? שעון החול לקראת הפסקת, דחיית או ביטול העונה האירופאית כבר עומד על הגרגרים האחרונים שלו. אתמול, כשג׳ייקובן בראון קרס ליד הספסל, אוחז בחזהו, תרחישי אימים רצו בראשם של רבים. למזלנו, לא היה מדובר באירוע שקשור לקורונה, אבל השחקן הראשון שיידבק יוכל להאשים את מנהלי המפעלים, ויפסיק אוטומטית את הליגה כולה. כולנו רוצים הכרעות בעונה הזו. כולנו רוצים עוד כדורסל איכותי ותחרות בריאה. אבל החיים והבריאות קודמים לכל. שומר נפשו ירחק מאולמות הספורט ואיצטדיוני הכדורגל.