מאז שאני זוכר את עצמי, משחק הכדורסל היה חלום. לא משנה אם זה היה חלום בהקיץ, שאיפה, פנטזיה או שמא זה היה אותו חלום שנמשך בערך שמונה שעות, כשהייתי סוגר את העיניים במיטת ילדותי והחלק הפנימי של העפעפיים שלי הפך לרצפת פרקט. זה היה הדבר הראשון שחשבתי עליו בבוקר וזה היה הדבר האחרון שרץ לי בראש בלילה, לפני ששקעתי לתוך חלום, שבדרך כלל הביא אותי למקום בו הכדור נמצא בידיים שלי והשעון מתקתק לאחור.
שיחקתי נגד לארי בירד, שיחקתי נגד מייקל ג'ורדן, שיחקתי נגד קובי בראיינט. קלעתי זריקת ניצחון, החטאתי זריקת ניצחון. ניצחתי, הפסדתי. הדבר היחיד שלא השתנה זה שהתעוררתי בסוף. בדרך כלל הלב שלי פעם בחוזקה, לפעמים הזעתי וכשידעתי שזה היה חלום טוב, עלה לי חיוך על הפרצוף. תמיד זה הסתיים בילד צעיר שרוצה לחזור לאותו חלום, לאותו היכל קודש.
כעת, כשאני מסתכל לאחור על ההשפעה של המשחק עליי, אני מבין שאני כבר לא אותו ילד צעיר שחולם לשחק לצד קובי בראיינט בסטייפלס סנטר, או אותו ילד שבוהה מהחלון של הכיתה, הוזה בהקיץ על משחק לעיני אולם מלא באצטדיון קמרון. כבר לא הילד שחשב שכדורסל מסובב את העולם. כבר לא הילד שחי כל זריקה, כל ניצחון, כל נתון סטטיסטי, כל החטאה, כל הפסד.
הילד שהסתכל במראה
בגיל שבע, כאשר הסתכלתי על הדמות שלי במראה, ראיתי את מה שעתיד לבוא. כוכב כדורסל שעוטה על עצמו את הירוק של הסלטיקס בבוסטון גארדן. זה היה ברור כשמש. בגיל 10 זה לא השתנה כל כך. השינוי היחיד היה שכאשר הסתכלתי על המראה, יחד עם הירוק של הסלטיקס, היה מגיש עבור בוסטון רד סוקס, שהיה הופך לשורטסטופ כשלא הייתי על התלולית.
בגיל 14, הדמות עדיין הייתה נראית לעין וברורה כשמש. אותו חלום העסיק את הראש שלי. אלוף תיכון לעתיד. כוכב דיוויז'ן 1 במכללות ואז ישר ל-NBA. ראיתי הכל. בגיל 18, זה עדיין הייתה אותה דמות, למרות תזכורת תמידית שהסיכויים נגדי. קצת יותר משני מטר, 83 ק"ג רטובים עד שד עצמותיהם, ההשתקפות הייתה ברורה כתמיד. מרץ המשוגע. ליגת המכללות 2010. אולמות מלאים בכל ארה"ב.
בגיל 24, זה התחיל לדעוך. עמוק בפנים נותר החלום להיות כוכב NBA, אבל ההשתקפות של מה ראיתי בעתיד הייתה פחות ברורה. מה שכן ראיתי זו הדמות בחור צעיר שכל הזמן הטילו בו ספק. בחור צעיר שמלבד המשפחה, תמיד אמרו שלא היה לו מספיק. שהוא לא היה מספיק חזק, שהוא לא היה מספיק מהיר, שהוא לא היה מספיק זריז, שהוא לא יכול לקלוע מספיק טוב.
כולם הטילו ספק
בגיל 28, ההגדרה, המשמעות של הדמות שראיתי במראה השתנתה. זה לא היה חלום יותר, זה היה מישהו אמיתי שראיתי כאן ועכשיו. עדיין, בחור צעיר, אבל בחור צעיר שארגונים ברחבי העולם בחרו להאמין בו, ארגונים שלא ידעתי שקיימים בגיל 7, כשהסתכלתי על המראה. בחור צעיר שהתחיל להבין איך לחיות. בחור צעיר שהתחיל להבין איך להעריך דברים. בחור צעיר שהתחיל לחלום חלומות גדולים יותר מהמשחק עצמו.
בגיל 32, הדמות שראיתי הייתה מלאה בפגמים. אבל מה שראיתי מעבר לכל הפגמים האלה היה גבר שהפך לאבא ובעל. גבר שהבין אהבה, חמלה, אמפתיה. גבר שהבין איך להעריך. גבר עם זווית ראייה חדשה לחיים.
בגיל 35, אני מסתכל על המראה. אני רואה אדם שנתן את כל מה שיש לו למשחק. אני רואה אדם שלמד הרבה מהמשחק. בעוד אני חי אותו, משחק אותו, צופה בו ואוהב אותו, ראיתי אדם שלמד שיעורים לחיים דרך המבחנים והתלאות התמידיים. אני רואה אדם שפיתח אינספור חברויות ומערכות יחסים, הכל תודות לחלום שהיה לו כשהוא היה ילד בן 7. חלום שלימד אותי שספק וסקפטיות אינסופיים יכולים להדליק אותך מבפנים ולעזור לך להשיג דברים גדולים הרבה יותר ממה שדמיינת כילד.
הילד במראה הוביל אותי למקומות שלא הייתי יכול לדמיין
כשאני מסתכל לאחור על החלום שלי, כמעט 30 שנים מאוחר יותר, הרבה יגיעו שלא הצלחתי להגשים אותו. אבל אם אני מסתכל במראה, אני רואה גבר שחלם בגדול כילד וזה הוביל אותי להצלחות שוב ושוב. מה שראיתי כילד במראה, הביא אותי למקומות שמעולם לא הייתי יכול לדמיין בחלום. זה פתח לי חיים חדשים בישראל ובעוד הרבה מקומות מדהימים. זה גרם לעולם ענק להרגיש קטן ובר תפיסה. זה העניק לי משפחה יפה שממשיכה לגדול. זה נתן לי את כל מה שאי פעם רציתי. החלום איפשר לי להסתכל במראה אחרי כל משחק ולהמשיך להביט בגאווה ולדעת שנתתי הכל. החלום מאפשר לי להסתכל במראה היום ולהבין שזה עשה אותי מי שאני היום.
אני מסתכל במראה עם חיוך עכשיו, וזוכר את הילד בן ה-7, בוהה בדמות שלו במראה וחולם, ואני יודע שלילד הזה הייתה את ההשפעה הגדולה ביותר על החיים שלי.