"עקשנות היא זו שהופכת את הבלתי אפשרי לאפשרי, את האפשרי לסביר, ואת הסביר לנצח" - רוברט האף
אף אחד לא באמת האמין. לא היו סיבות להאמין. מאז פרוץ משבר הקורונה הבעיות היו ידועות ונערמו בזו אחר זו: המדינה כולה בהסגר, כמו העולם כולו, אסור לצאת מהבית, המשק על סף קריסה כלכלית והספורט, שלא לדבר על הכדורסל, היה נראה כמו חלום מתוק ורחוק. כל אלה גרמו לפסימיות כמעט מוחלטת בקרב ראשי הקבוצות. הזרים כבר נשלחו הביתה, הישראלים הוצאו לחל"ת, ההכנסות הסתכמו ב-0 אחד גדול ואי הוודאות לקראת העונה הבאה הציב סימן שאלה סביב הענף כולו.
אבל כמו בכל סיפור, שאולי יסופר ויצויץ במלואו על ידי גיבוריו במשבר הקורונה הבא (שלא נדע), צריך משוגע אחד שיהפוך את הבלתי אפשרי לאפשרי. ובמקרה של הכדורסל הישראלי - שני משוגעים: אייל חומסקי וגיא הראל. הראשון זעק מהרגע הראשון ש"חייבים להרים את השאלטר", השני לא הפסיק לעבוד מאחורי הקלעים, והפך בשבועות האחרונים לפנים של המאבק להחזרת הליגה. יחד, הם סחפו אחריהם עוד ועוד שותפים לדרך, עד שאתמול ב-14:27 יצא העשן הלבן מישיבת הדירקטוריון באולם הכנסים של מלון הילטון ת"א.
הראל. עבד מאחורי הקלעים (אלן שיבר)
"להתאסף זו התחלה. להישאר ביחד זו התקדמות. לעבוד ביחד זו הצלחה" - הנרי פורד
לא צריך ללכת רחוק מדי כדי להיזכר בימים שאף אחד לא העז אפילו לחלום על חזרה לאימונים, שלא לדבר על חידוש הליגה מהמקום שבו היא הפסיקה. אבל דווקא בשיא המשבר, בעיצומו של הסגר, הראל החל להניע את המהלך בעבודת השטח, וחומסקי נתן גיבוי ארטילרי מהאוויר, עם אינספור ראיונות והסברה מדוע כן צריך לחזור.
בהתחלה, המלחמה היתה רק להשאיר את הליגה בחיים. כלומר, לא להכריז שהיא נסגרת. הסמנטיקה מילאה תפקיד חשוב: הפסקנו, עצרנו, הקפאנו. אבל לא ביטלנו ולא סגרנו. התפנית החלה אחרי יום העצמאות. ברגע שהמשק החל להיפתח והכדורגל התחיל לצבור תאוצה בקמפיין החזרה שלו, הראל והשותפים שהצטרפו אליו - יו"ר הפועל ת"א רמי כהן ויו"ר נס ציונה יניב מזרחי התחילו ממש "לעבוד בזה": טלפונים לדירקטורים האחרים, השתתפות בפגישות עם משרדי הספורט והאוצר, ויצירת אווירה שזה ייתכן, זה אפשרי.
כל התומכים בעד החזרה גיבשו את עמדתם למרות ארגזים של בעיות מבית. יניב מזרחי לא יודע עד היום איזו תמיכה הוא יקבל מעיריית נס ציונה; רמי כהן תמך בחזרה בניגוד מוחלט לדעתו של שותפו לניהול הפועל ת"א ידידיה רפפורט (שידע על כך לאורך כל הדרך); ובעלי גלבוע/גליל חיים אוחיון סיפק רוח גבית והבהיר לאורך כל הדרך שהוא איתם במאבק.
אבל מי שגנב את ההצגה בישיבה אתמול היה יו"ר הפועל אילת טל פנחס. הוא הצטרף לישיבה באמצעות הזום, וכשקיבל את רשות הדיבור הנוכחים קיבלו צמרמורת: "אנחנו באילת, אין לנו יותר מדי. העיר מפורקת, התושבים בדיכאון. המצב הכלכלי של הקבוצה ידוע. ובכל זאת אני אומר - צריכים לשחק כדורסל. הבעיות ידועות, אבל זה כמעט הדבר היחידי שנשאר לנו". הוא סיים את דבריו והדירקטורים הגיבו במחיאות כפיים סוערות.
"הדבר היחידי שנשאר באילת" (מנהלת הליגה)
"זה תמיד נראה בלתי אפשרי, עד שזה נעשה" - נלסון מנדלה
"הלו אריה? היי, זאת מירי. תשמע, אני כאן עם החבר'ה מהכדורסל, אנחנו נחושים להחזיר לאוהדים גם את הכדורסל. יש בערך 60 זרים שצריכים לחזור לקבוצות, אני מבקשת ממך לפעול מול רשות האוכלוסין כדי לאפשר את חזרתם… כן, כן אריה, משרד הבריאות מסכים בכפוף לבידוד… כן… יופי. אז סגרנו. טוב אריה, נשתמע, ד"ש, תודה".
במקביל לפגישה עם השחקנים שלשום, הגיעו חומסקי, יניב מזרחי, שמעון מזרחי, יצחק פרי ודירקטורים נוספים לפגישה אצל מנכ"ל משרד הספורט יוסי שרעבי כדי לקבל אישור סופי למתווה החזרה והעיקר להמשיך ללחוץ כדי לקבל כספים מהאוצר. כשהגיע המכשול שממנו חששו - אישור החזרת הזרים, הם הופתעו כשהשרה רגב נכנסה לחדר ובשיחה של דקה סגרה את העניין.
"מירי רצתה לעזוב את משרד הספורט עם הישג אחד גדול ואחרון", סיפר אחד הנוכחים בפגישה, "אפשר להגיד עליה הרבה דברים, אבל כשהיא מחליטה שהיא רוצה משהו, אי אפשר לעצור אותה". במנהלת עוד מקווים שהאוצר יעמיד את הסיוע הכספי המובטח, ובהקשר הזה קיים חשש גדול מהיום שאחרי יוסי שרעבי. מנכ"ל משרד הספורט זוכה להערכה עצומה בקרב אנשי הכדורסל, קונצנזוס של ממש, ובמסגרת בניית הממשלה החדשה גם הוא עלול לעזוב את המשרד. במנהלת מקווים שאם אכן כך, מתנת הפרידה שלו תהיה חבל ההצלה הפיננסי שיגייס מהאוצר.
60 זרים צריכים לחזור לקבוצות (אלן שיבר)
"אני חייב ללכת בעקבותיהם. אני המנהיג שלהם" - אנדרו קרנגי
בדיוק כאן נכנס לתמונה שמעון מזרחי. בתחילת השבוע הקרוב בכירי הכדורסל יגיעו לפגישה אצל ראש הממשלה בנימין נתניהו, ויבקשו ממנו להכריע ולהחליט על חבילת הסיוע לכדורסל הישראלי. מזרחי, שבשבוע האחרון החל להשמיע את קולו אחרי כמה שבועות של שקט, חטף לא מעט אש בטענה שמכבי ת"א לא רוצה לחזור לשחק. אבל כל בר דעת בכדורסל הישראלי יודע שאם יש לענף סיכוי לקבל סיוע כלשהו מהמדינה - מזרחי הוא השחקן החשוב ביותר במשימה הזאת.
"אנחנו צריכים את שמעון במיטבו כשנלך להיפגש עם ביבי", אמר אתמול אחד הדירקטורים, נעשה לשמעון לא מעט עוול, כי הוא אמר מההתחלה שהוא רוצה לחזור אבל רק בכפוף לבטוחות מהאוצר. הוא קרא לזה רשת ביטחון, וזו רשת שכל הענף זקוק לה".
ואולם, במכבי יש קולות שמצפים לכך שהסיוע יהיה דיפרנציאלי. כלומר, שכל קבוצה תקבל כספים על פי ההפסד הכספי המוערך. מכבי העריכה את ההפסד בקרוב לעשרה מיליון שקלים ומכאן שהיא מצפה להקצבה גדולה יותר מקבוצות שאמדו את הנזקים בכמיליון שקלים. יש להניח כי נוסחה כזאת לא תעבור בשקט אצל שאר הקבוצות.
בכלל, ההתנהלות של המנהלת מול משרדי הממשלה היתה מעט מוזרה. כך יצא שפרופ' גרוטו הודה במשדר הזום של ערוץ הספורט כי לא ראה את מתווה המנהלת למרות שזה נשלח אליו לפני שבוע. מי שחטף את החיצים מהאמירה הזאת היה יו"ר המנהלת שמואל פרנקל, שלמרות שעמד על קשר יומיומי רציף עם עוזרו של גרוטו, הצטייר כמי שלא הצליח להביא את המתווה לכדי תודעה ציבורית וממשלתית. העוזר הבהיר שנפלה טעות, גרוטו התנצל, ובא למתווה גואל.
צריך להבהיר: זה לא שהמתנגדים לחידוש הליגה רוצים ברעת הענף. ניקח לדוגמא את איתן לנציאנו. יו"ר הפועל חולון לא זגזג לרגע ואמר מהרגע הראשון שהוא מתנגד לחזרה. אבל למרות זאת הוא לקח חלק פעיל במאמצים להשיג הסכם בזק מול ארגון השחקנים, ובין אם רצה או לא, יש לו זכויות לא מעטות בחידוש העונה. הבעיות שדיבר עליהן הן אמיתיות וכנות, אך כעת נותר לקוות כי יצליח להעמיד עבור חולוניה קבוצה תחרותית וראויה לשארית העונה.
מזרחי. השחקן החשוב ביותר (אלן שיבר)
"אנשים ישכחו מה אמרת, אנשים ישכחו מה עשית, אבל אנשים לעולם לא ישכחו כיצד גרמת להם להרגיש" - מאיה אנג'לו
אולם הכנסים במלון הילטון ת"א התמרק לקראת הישיבה, ודוברת המנהלת יעל שחרור-נוח דאגה לארגן לכל דירקטור את החומר הכתוב הדרוש. בזה אחר זה נכנסו הדירקטורים, חלק עם תיקי עור מרשימים, אחרים עם פולדרים מהודרים. על אחד הכיסאות בלט צבע סגול של תיק שונה - ילקוט של יורובאסקט 2017. היה ברור מהרגע הראשון שזה המקום של שלומי פרי.
אתם מבינים, פרי, מ"מ מנכ"ל המנהלת, הוא קודם כל אוהד כדורסל. היום הוא יעיד שהזיכרון בוגד בו, אבל תעירו אותו באמצע הלילה ותשאלו אותו מי היה שיאן השלשות בין השנים 1988 עד 1991 וסביר להניח שהוא ישלוף את השם. לכן, כשלקח את רשות הדיבור במסיבת העיתונאים המאולתרת, היה ברור שהרגש יתפרץ החוצה.
"אוהדי הכדורסל יזכרו את התקופה הזאת עוד הרבה שנים", אמר בגרון חנוק, כשדמעות מציפות את עיניו, "אנחנו מבקשים שתבינו. הכדורסל שלנו לא יהיה אותו הדבר. אולי לא יהיה פה כדורסל טוב כמו לפני הקורונה, אבל יהיה פה כדורסל".