מנהלת ליגת העל בכדורסל הייתה הכוכבת האמיתית של הספורט הישראלי בעידן האסונות. דרך טיפול מופתי במשבר הקורונה, כולל ובמיוחד הפתרון היצירתי של הליגה הבלקנית, הפך המנכ"ל החדש שלומי פרי מצב כאוטי לבונבוניירה. מנהלת הליגה הצליחה לתמרן בין הנחיות אבסורדיות של מדינה אבסורדית ומשרד בריאות אבסורדי - והביאה לנו כדורסל מתפקד. וזו הייתה שעתנו היפה. ושעתנו היפה איננה עוד.
האמת? כיף גדול היה בגן נר שלשום. עם כיבוי האורות, החלה לה ההצגה הטובה בעיר, או ביישוב. כולם התערבבו עם כולם על הפרקט, במפגן של שבירת דיסטנס אולטימטיבית. קהל, שופטים, שחקנים, מאמנים, עסקנים ואנשי תקשורת. כולם מדברים עם כולם. כולם מגחכים עם כולם. כולם מזיעים כמו חמורים עם כולם. וכולם בעיקר חסרי אונים. ואם ישנן שתי מילים שיכולות לסכם את סוגיית המשחק השני בסדרת חצי גמר הפלייאוף בין גלבוע גליל לבין הפועל חולון, הרי שמילים אלו יהיה חוסר אונים.
אפשר להבין את הטיעונים שהעלה כל צד. אפשר להבין גם מדוע בחר כל צד להעלות את הטיעונים המסוימים הללו. שהרי, בסך הכל, כל צד נקלע לסיטואציה שכפתה עליו לייצר את הטיעונים בהם בחר. אם היה המצב הפוך, והגנרטור בחולון היה שובק חיים, כל צד היה מסביר בצורה רהוטה את ההיפך הגמור. וסביר להניח שהיינו שומעים את איתן לנציאנו, יו"ר חולון, מזדעק ואומר שלא יעלה על הדעת שגלבוע תעשה דין לעצמה. ואת אנשי גלבוע מדברים על רוח הספורט ממנה בוחרת חולוניה להתעלם. הכל צפוי, ידוע מראש וטיפשי למדי.
איגוד הכדורסל ומנהלת הליגה מתגלות כאן בשיא עליבותן. היעדרן של הנחיות כתובות וברורות, בתקנון מסודר ומפורט, רק מעידות עד כמה תרבות החלטורה היא חלק בלתי נפרד גם מההתנהלות שלנו, בענף שמחשיב עצמו מסודר. היעדרן של סמכויות ברורות ומשמעותיות בידי מנכ"ל/ יו"ר מנהלת הליגה, באופן שדורש ממנו לקבל הסכמות, להפציר ולשכנע, מאפשרות לקבוצות בעלות אינטרס לנסות ולכפות החלטות שישרתו את מה שמתאים להן נכון לעכשיו. זה נכון היה לגבי פארסת מספר היורדות מליגת העל. זה נכון גם לגבי האופן שבו החליטה הפועל חולון, מסיבותיה הברורות, שלא לחזור לשחק כדורסל במשחק מספר 2.
עם כיבוי האורות, החלה לה ההצגה הטובה בעיר (אלן שיבר)
אני לא מאמין לשנייה שבריאות השחקנים עמדה לנגד מי ממקבלי ההחלטות בקבוצות. בריאות השחקנים חשובה, תמיד, רק כשהיא מתאימה לטיעון שמתאים לקבוצה ברגע נתון. מי שדואג לבריאות השחקנים לא מאפשר לקבוע משחק מעכשיו לעכשיו. מי שדואג לבריאות השחקנים היה מתקומם מראש נוכח לוח הזמנים הצפוף והדחוק מדי, בהגדרה, לאחר ששבה הליגה לפעילות לאחר מבצע שומר החומות.
בשורה התחתונה, התקדים שנוצר כעת, עם החלטת בית הדין העליון של איגוד הכדורסל, הוא שקבוצה רשאית, בתנאים מסוימים, להחליט שלא לשחק – ולקבל על כך חותמת כשרות. אפשר היה להימנע מכך אם מנהלת הליגה הייתה מתחשבת יותר בחולון ולא דורשת להמתין שעה תמימה; אפשר היה להימנע מכך אם גלבוע גליל הייתה נוהגת באדיבות וג'נטלמניות ואומרת שהיא דורשת משחק חוזר, ושהליגה תוכרע רק על הפרקט; אפשר היה להימנע מכך לו היה מחליט בית הדין העליון שעם כל הכבוד, אין לתת פרס לקבוצה שעושה דין לעצמה; אפשר היה להימנע מכך אם רק היה בעל בית אמיתי לליגה הזאת. ואין. ואם זה תלוי באיגוד הכדורסל ובקבוצות, לעולם לא יהיה בעל בית לליגה הזאת.
אין לי שום טענות לחולון. וגם לא לגלבוע. אין לי טענות על היעדר הגנרטור מחד או על האופן האגרסיבי שבו נלחמה חולון כדי לא לחזור לשחק מאידך, בעיקר כי הבינה שהיא בדרך להפסיד. כל אחת נלחמת בכל הכלים האפשריים כדי להצליח כמה שיותר. כל אחד מאיתנו, סביר להניח, היה נוהג בצורה דומה. וכל אחד מאיתנו, סביר להניח, היה נוקט בכל הטיעונים הלגיטימיים והמניפוטליביים כדי לשכנע מדוע הוא צודק. ומדוע צריך להיעתר לבקשותיו.
יש לי טענות רק למי שאמור לנהל את הליגה הזאת. שאמור למנוע הפיכתה לקרקס נודד. שאמור לוודא שמהפלייאוף האדיר שאנחנו חווים בימים אלו, נזכור רק רגע קסם. ולא סיפורי גנרטור.
ואתם יודעים מה? בואו נחליט שלא ניתן להם להרוס לנו. יש לנו אחלה של פלייאוף. הבו לנו כמה שיותר משחקים. הבו לנו כמה שיותר דרמות על הפרקט. הבו לנו כמה שיותר כדורסל.
לנציאנו. בסך הכל, נלחם בכל הכלים האפשריים (אלן שיבר)