לכבוד חג השבועות לפני שנה התבקשתי לדרג את עשרת הספורטאים הזכים בעולם. איני אוהד מנצ'סטר יונייטד וגם לא חשבתי שראיין גיגס הוא מהכדורגלנים הטובים בעולם. ועדיין, דירגתי אותו ראשון. כי בגיל 36 הוא עדיין היה שחקן מעולה, ולמעשה הוא היה כזה במשך שני עשורים; הוא תמיד נשאר נאמן למנצ'סטר יונייטד; הוא תמיד היה הוגן; הספורטאי למופת הזה זכה עד אז ב-11 אליפויות (והיום כבר 12, הכדורגלן המצליח בתולדות הכדורגל האנגלי); הוא תמיד נלחם; תמיד היתה לו קלאסה; למיטב זכרוני, אף פעם לא השתחצן; הוא אף פעם אפילו לא התייחס לעצמו ככוכב, והוא היה חתיכת כוכב, אחד הכדורגלנים המרהיבים בדור האחרון. הוא דורג ראשון כי בין כל גדולי ספורטאי תבל לא יכולתי למצוא מישהו טהור, מרגש ואפילו מעורר השראה ממנו. ראיין גיגס הוא אגדת כדורגל וספורט, וכמובן שברור כי חלק גדול מן האגדה נובע מגדולתו כאדם וספורטאי, ולא רק מכשרונו העצום ככדורגלן.
הופתעתי, ככל הנראה כמו כולם כמעט, כאשר התבשרתי לאחרונה על הרומן הארוך שניהל גיגס עם פליטת ריאליטי ודוגמנית עירום בעבר (אימוג'ן תומאס), ובעיקר על הרומן ארוך השנים שניהל עם אשת אחיו הצעיר, נטאשה גיגס. התקשורת באנגליה מדווחת על רומן עם אישה שלישית ששמה עדיין לא פורסם. כאילו זה משנה. אנגליה אינה מדינה מוסרנית-דתית כמו ארצות הברית או ישראל ולכן קשה למצוא בתקשורת טורים החותכים את גיגס. הפרטים העסיסיים תופסים את שערי העיתונים, אבל אנשים לא באמת נכנסים לו להחלטות בנוגע לעתיד חיי המשפחה. למרות שברור שהאיש ששווה כ-30 מיליון ליש"ט יושפע מאוד מהחשיפות האחרונות, כיוון שככל הנראה יאבד הסכמי פרסום עם חברות כמו ריבוק, פאטק פיליפ (שעון שוויצרי), סיטרואן וסעודי טלקום. כמו כן עלול גיגס לאבד כמחצית מהונו אם אשתו בארבע השנים האחרונות ואם שני ילדיו תחליט להתגרש ממנו.
לא מעניין אותי כמה כסף יש לגיגס. כן מעניין אותי איך גיגס ייזכר. אין לי כמעט ספק כי הוא איבד רבים מתומכיו. הם רואים במעשים שעשה אקטים בלתי מוסרים בעליל. ובעיקר סבורים כי המעשים הללו מהווים סתירה לכל מה שהם חשבו על גיגס במשך השנים. איך האיש הצנוע והמיוחד הזה, שתמיד כולם גם סברו שהוא איש משפחה למופת, עושה כאלו מעשים? בגידה באשה הוא מעשה שעשרות ומאות מיליוני גברים ברחבי העולם מבצעים, אבל לבגוד באח?
קיים סיכוי לא מבוטל שגיגס, לפחות על פי הגדרת רבים, הוא חרא של בן אדם. ואולי הוא פשוט לא מצליח להתנער מהשפעתו של אביו, שחקן הרוגבי דני ווילסון (גם ראיין נקרא ווילסון עד גיל 16, אז שינה לשם המשפחה של אמו, גיגס), שבגד באמו של גיגס והתעלל בה לפני שעזב את הבית. אנחנו לא יודעים על התעללות פיזית של גיגס באשתו, אז אולי אחרי הכל הוא טוב מאביו. אבל אבא של גיגס היה שחקן רוגבי די אלמוני שלא עניין אף אחד. גיגס הוא אולי הספורטאי המוערך באנגליה שלפני ארבע שנים אף קיבל אות אבירות מהמלכה.
איך שלא יהיה, כולנו טעינו בנוגע לגיגס. כולנו סברנו שהתנהגותו האבירית על המגרש גם תואמת את אופיו מחוצה לו. ולא כן. לדעתי אנחנו גם יכולים להאשים את עצמנו. ראשית, כיוון שבכלל היה אכפת לנו מרייאן גיגס האדם. אני יודע שזו נשמעת כמו אמירה קיצונית, אך כל עניין שלנו בספורטאים כבירים כבני אדם הוא טפשות ממדרגה ראשונה. אין לנו דרך לדעת איך הספורטאים הללו מתנהגים כאנשים. הם יכולים להיות נאמנים למועדון ולחבריהם אך לא לנשותיהם. יכולים לדבר יפה לתקשורת, להתהנג נהדר לאוהדים, ועדיין להיות חלאות המין האנושי. ואנחנו לא נדע זאת. אז מדוע אכפת לנו בכלל?
כי אנחנו אוהבים ספורט ונקשרים רגשית לגיבורים. אנחנו מאוד רוצים להאמין שמדובר גם באנשים כבירים, פחות או יותר כפי שהם ספורטאים. אם תגיע ידיעה שרוג'ר פדרר הרביץ לאשתו, זה ישבור מיליונים ברחבי העולם, כי האליל שלהם, ובעיקר הדמות שלו בראשם, ינופצו לרסיסים. גם אם רוג'ר עושה זאת וגם אם לאו, אנחנו כנראה לא נדע. אנחנו יודעים רק מהמקרים שמתפרסמים. וכל כך מעט מהם יוצאים לאור. על פי עדויות של רבים גם מייקל ג'ורדן היה איש לא טוב, ובגד באשתו ללא סוף. גם מג'יק ג'ונסון ולאנס ארמסטרונג, שבגד באשתו וגם בחברתו לעתיד (שריל קרואו), ואולי אף צרך סמים במשך המון שנים. ועדיין, העולם כולו סוגד לארמסטרונג לאורך כמעט 15 שנים. כי אנחנו צריכים לספר לעצמנו סיפורים.
אנחנו כל כך אוהבים את הספורטאים הגיבורים שלנו שאנחנו רוצים למצוא בהם מודל לחיקוי. אבל הם לא באמת יכולים לשמש כמודלים לחיקוי כי אנחנו כמעט לא יודעים עליהם דבר, לטוב או לרע. הניתוק בין הספורטאי לאדם הוא קשה עד בלתי אפשרי, כי הוא דורש שנביט בספורט רק כספורט, ואנחנו הרי אוהבים להביט בו כחלק מתרבות, היסטוריה, גיאוגרפיה ותהליכים חברתיים. המבט הזה אינו פסול כלל וכלל, אולם צריך להיזהר מאד מגלורפיקציה ורומנטיזציה. למעשה, אין כמעט שום דבר רומנטי בספורט. ספורט הוא תחרות, לרוב אכזרית, וכדי לנצח אנשים יעשו כמעט הכל. התקשורת ותרבות המיינסטרים מעדיפה פעמים רבות להפנות מבט ולספר לנו על אנשים טובים שעובדים קשה ומתגברים על מכשולים, בעוד הספורט כולל גם הרבה שחיתות, מכירות משחקים, סמים, התנהגות נבזית ואכזרית, בצע כסף ועוד אינסוף פגמים.
ולמרות הכל, אנחנו נמשיך להיות ספורטס-ג'אנקיז, ובצדק. אם אנחנו אוהבים את המשחק ואת מה שהשחקנים מראים לנו על המגרש, מה זה באמת משנה מה הם עושים מחוצה לו? בואו נתרכז בהם, בואו נהנה מליאו מסי מבלי לנסות לברר עליו דבר מחוץ למגרש. מסי, שעל פי עדויות של דוברי ספרדית מדבר בשפת רחוב ואין לו אף פעם משהו מעניין לומר, לא באמת מעניין כאדם. זה בסדר שיהיה עילג, כל עוד על הדשא הוא אמן מענג.
טוב עשה הסאן שפרסם את עלילות ראיין גיגס, כי הוא דמות מאוד מפורסמת, וככזו גם ההחלטות המוסריות שלו מעניינות רבים, אבל בעיקר עשה הסאן טוב כשחשף את התדמית המזויפת של האיש, ואולי עזר לנו להבין עד כמה טעינו כשניסינו ליצור תדמית על ספורטאי אהוב, מבלי שידענו דבר וחצי דבר על חייו.
האם גם היום הייתי בוחר בראיין גיגס כספורטאי הזך מכולם? לא. כי ספורטאי הוא גם אדם, וכיום אני יודע הרבה יותר על גיגס כאדם. אבל אני גם יודע שכמעט בכל יתר הבחירות שלי בכתבה ההיא, לא ידעתי ועדיין איני יודע דבר על הספורטאי כאדם, וזה לגמרי בסדר. ספורט עם פחות גלורפיקציה ורומנטיזציה יהיה הרבה יותר נאמן למקור. לצערנו, אין סיכוי שכך יהיה כי יותר מדי גורמים - חברות מסחריות, שחקנים, ותקשורת - מרוויחים מיליארדים מתיאור הספורטאי כאדם מרשים, ובעיקר מתיאור עולם הספורט, שחלקו הלא מבוטל רע ומרושע, כיישות רומנטית וחיובית.