על הסערות, התלאות והדרמות שעברה מכבי ת"א מאז חוותה את הרגע הבאמת טהור האחרון שלה, הדאבל ב-1996, אפשר לכתוב מגילות, אבל אולי נתון אחד יכול לשפוך אור על מיהי ומהי מכבי בעשור וחצי האחרון יותר מכל הסבר אלטרנטיבי. אם מוציאים מהמשוואה את השנים בהן הסיכוי המעשי של הצהובים לזכות בתואר הפך לאפסי איפשהו בין נובמבר לפברואר, מגיעים למסקנה ברורה: מכבי רצה רק פעם אחת לאליפות ב-15 השנים האחרונות. וכשהיא הייתה שם עד הסוף, אבל באמת עד הסוף, היא גם הייתה זו שחצתה את קו הסיום ראשונה והניפה את הצלחת (2003). גם אם לפני ואחרי כן יצר ההרס העצמי (בתוספת לעזרה משמעותית מלא מעט גיבורי משנה) עשה את שלו, מכבי, מסוכסכת עם עצמה, מבוהלת מהקהל שלה וקרועה מבפנים ביחסה לאיש שעיצב אותה יותר מכל אחד אחר - אבי נמני - פשוט לא הייתה מסוגלת להביא את עצמה למצב של התמודדות ממשית על התואר. אם רק הייתה מגיעה יותר פעמים לבאר, ההיסטוריה המודרנית שלה הייתה ודאי נראית אחרת. הרבה פחות עגמומית, הרבה יותר מעוטרת.
בישראל נוהגים לייחס אוטומטית את המונח "משחק עונה" למפגש בין צמד גדולות עוד בשלבי הזחילה של הליגה והרבה לפני שיודעים מי מהן תיקח אליפות או בכלל תהיה בתמונה עד לרגעי הסיום, אבל לא בטוח שיש תיאור מדויק יותר למה שהמפגש הזה מול חיפה מסמל עבור מכבי ת"א – משחק העונה הראשון האמיתי שלה ב-8 העונות האחרונות, משחק שיכול בפרספקטיבה של זמן להגדיר עידן חדש, שהגיע בטיימינג הכי סמלי, בעיתוי הכי חשוב, ומול יריבה שיותר מכל אחת אחרת מציגה תנודות הפוכות לאלה של הצהובים בגרף ההיסטורי. כששחקני מכבי יעלו לדשא, מאחוריהם מסורת של עשרות שנים, עתירה בחשיבות עצמית ובתארים שאחוז גבוה מהם הגיע כשההורים של מושיקו לוגסי עדיין לא היו בתכנון, הם יראו מול העיניים יריבה שייצרה לעצמה היסטוריה מפוארת ב-28 שנים חולניות בהן הרחיבה במהירות כמעט לא הגיונית את ארון התארים ושעל הדרך גם טוענת, אולי בצדק, שגזלה מהצהובים נכס שהיה שייך להם בטאבו – תואר הקבוצה האהודה ביותר בארץ.
ומילא הקהל. קצת בדומה למקבילה האנגלית ליברפול, שהשתכרה מתדמית הענקית והלכה לישון מבושמת אי שם בסוף שנות השמונים, מכבי עלולה להתעורר בעוד 3 שנים ולגלות מציאות שבה המנצ'סטר יונייטד המקומית (והירוקה), ערערה את אחת מהנחות היסוד הספורטיביות הכי קשיחות שיש והפכה מתחת לאף ובעקביות למועדון המעוטר בארץ מאז קום המדינה. סיפור המסגרת כבר דומה להפחיד – ב-1992 לליברפול עוד היה פער של 11 אליפויות על יונייטד, ובמאי האחרון, כידוע, הושלם המהפך ההיסטורי. ב-1983 מכבי הובילה על חיפה בקרב התארים בתוצאה האירונית 0:10, אבל 28 שנים לאחר מכן המאזן עומד רק על 12:14 זעום לטובתה. תוסיפו לזה את הסטטיסטיקה המזעזעת לפיה ת"א ניצחה את חיפה בליגה רק פעם אחת ב-16 המפגשים האחרונים והפסידה לה 5 פעמים ברצף, ותפנימו: הדרבי התל אביבי טוב לפיקנטריה ולקהל, אבל לסדין האדום האמיתי של מכבי יש בכלל צבע אחר - ירוק.
אז מהמגמה הרווחת אי אפשר להתעלם, אבל גם לא מהתחושה שמעולם, גם לא בעונת האליפות של 2003, לא היו לצהובים כל כך הרבה טיעוני נגד משכנעים בקרב על ההגמוניה מול השליטה הנוכחית. המומנטום, האנרגיות, הרעב, החיבור והמצב בטבלה - כולם נוטים בבירור לכיוון מכבי שבשנתיים וקצת, לא יותר, של התנהלות שפויה והגיונית ואי היבהלות מרעשי רקע, ב-7 חודשים תחת מאמן שלא התבייש להצהיר שלקבל את מכבי זה "הצ'אנס של חייו" ועדיין לא זוכה לרבע מהקרדיט שמגיע לו על הרמונט שביצע בקיץ, הצליחה לרפא עצמה מחוליים שליוו אותה במשך דור שלם והיה נראה שתיפטר מהם רק באמצעות התערבות אלוהית. פתאום קרית שלום ושקט הם מושגים נרדפים. פתאום הציפיות לא מלחיצות, אלא מדרבנות. פתאום לשחקנים אין משקולות על הרגליים והאוהדים לא שורקים בוז, אלא מגיעים לתמוך באימון אחרי התבוסה בטורקיה. פתאום יש הצלחה באירופה, אידיליה נטולת הדלפות ארסיות מחדר ההלבשה, והכי חשוב – פתאום יש קבוצת כדורגל נפלאה וחצופה שעושה שימוש נכון במחזור נוער מוכשר, וחבורת ילדים שרצה עד שכואב לה הצד ובחצי חיוך דואגת לשדר לוותיקים שכאן זה מקום עבודה ועוד לא נולד הפקיד שאין לו תחליף.
אפשר להתעכב על לא מעט סיבות פרטניות לכך שמכבי נראית כמו שהיא נראית בשלב כל כך מוקדם של העונה – המעבר המתבקש ל-2-4-4, שחרור בוזגלו, והפגיעות בינגו ברכש עם קונאטה, דהאן ופונצ'ץ' – אבל השינוי הוא קודם כל אסטרטגי. אם בעונה שעברה שיטת המשחק כללה 400 מסירות רוחב בין אלברמן, סידיבה וייני, בעיטת קראטה של ניבאלדו שמעיפה את הכדור 60-70 מטר קדימה לאלירן עטר שמשתלט (או לא) על הכדור, עובר (או לא) 3-4 שחקנים ובועט לשער, מכבי הנוכחית היא הנגטיב המושלם. קבוצה שמקדשת את ההנעה המהירה על הדשא, מחפשת תמיד את העומק, מגיעה תוך שניות ל-16 של היריבה ונמנעת מאיבודים מיותרים.
מספרים זה הכל? בבקשה. שלושה ימים בתוך אוקטובר, הצהובים כבשו כבר 39 שערים ב-17 המשחקים שקיימו בכל המסגרות הרשמיות (ממוצע של 2.3 גולים למשחק, טוב מזה של 11 מ-12 האלופות האחרונות בליגת העל). הפיזור הפנימי בין שחקני ההתקפה הפך להרבה יותר הגיוני (קולאוטי כבש 9 שערים, קונאטה ועטר 7 כ"א, מיכה 4, יצחקי ומדוניאנין 2), ולא פחות חשוב - למעלה מ-20 שחקנים כבר קיבלו דקות ולצד כאב הראש הבריא, אמורים להבטיח לאיוניר גם רעננות במאני טיים באחת העונות הארוכות שיחוו בקרית שלום.
ניצחון של מכבי הערב עדיין לא ישבור את התבנית המאוד בסיסית שכל חובב כדורגל ישראלי התרגל אליה, זו שלפיה התל אביביות יכולות לדגדג ולעקוץ את חיפה מדי פעם, לגנוב אליפות פה ושם ובד בבד לא לערער על העליונות שלה לטווח הארוך. אולם לנוכח התנאים הסביבתיים, הוא כן יכול לטלטל את אותה תבנית, בטח אם בערך ב-23:00 הפער בטבלה יצמח ל-8 נקודות כשהקיזוז הוא כבר לא חלק מחיינו. הפסד, ועוד בבית, ואוהדי מכבי עלולים לחזור לשביל שבסופו ישאלו את עצמם בדיוק את מה ששאלו עצמם אוהדי ליברפול לפני שקמו בוקר אחד וראו סוויץ' מדאיג בספרי ההיסטוריה - מה בעצם קרה כאן?