הערה: יש שמשתמשים במילה "מרתון" כדי לציין תקופת לימודים ספציפית, אחרים משתמשים במילה הזאת, כדי לתאר צפייה רצופה וארוכה בטלוויזיה, אבל מרתון יש רק אחד והוא ריצה למרחק 42.195 ק"מ. יש גם רצים, שבטעות וממש שלא באשמתם, אומרים שהם מתכוונים לרוץ "מרתון" ולמעשה רצים 10 ק"מ, או רחמנא ליצלן, רצים 21 ק"מ. גם לריצות האלה יש שם, שם עם הרבה כבוד: 10 ק"מ או חצי מרתון. (רק הערה).
הפופולאריות של המרתון בעולם נמצאת כיום בשיאה (518 אלף אנשים רצו מרתון בארה"ב בשנת 2011). רק בישראל נערכים שלושה מרוצים בשנה: הוותיק מכולם נערך בטבריה (1,800 רצים השנה), ההיסטורי נערך בשבוע שעבר בירושלים (812 רצים) ובעוד שבוע יערך המרתון של תל אביב (כ-1,200רצים). בחישוב מהיר, כ-4,000 מכורים שניגשו לקו הזינוק בישראל סיימו את המרוץ, לשם השוואה את המרתון הראשון שנערך ביוון לפני יותר ממאה שנה - סיימו רק תשעה רצים ואני מביא את סיפורו.
באולימפיאדה הראשונה של העידן המודרני, שנערכה באתונה ב-1896, התחרו רק ב- 9 ענפים. האתלטיקה הייתה כמובן הענף החשוב מכולם ומכל מקצועות האתלטיקה, היוונים חיכו יותר מכל לריצת המרתון. הסיבה הראשונה היא המשמעות ההיסטורית, שבחידוש מסורת הריצה מהעיר מרתון לאתונה. הסיבה השנייה היא שאחרי ארבעה ימים של משחקים, היוונים לא ניצחו באף תחרות באתלטיקה הקלה והבושה הייתה רבה. בגלל שתי הסיבות הללו, ובגלל יוקרתה הברורה של הריצה המתישה ביותר, היוונים רצו ניצחון. מה זה רצו? אחד הכריז שהמנצח יקבל את בתו (ורק שיהיה אורתודוכס ורווק), חייט יווני הציע בגדים למנצח לכל חייו וספר מקומי, הציע שירות תספורת וגילוח בלי תמורה.
אלא שבין יווני לניצחון עמד האיטלקי, קרלו אירלודי, שנחשב באותה התקופה לאחד הרצים המהירים בעולם ובטח אחד הנחושים שבהם. כבן למשפחת איכרים לא היה לאירלודי מספיק כסף לממן את הנסיעה ליוון, אז את הדרך ממילאנו לאתונה הוא עשה ברגל. כשהתייצב בארמון המלכותי על מנת להירשם למרוץ הוא נפסל על הסף בטענה שקיבל כסף בעבר עבור ניצחון ולכן הוא נחשב אתלט מקצועי ופסול לתחרות חובבים. האיטלקים טוענים עד היום שאירלודי נפסל כי היוונים פחדו שינצח את המרתון.
ללא אירלודי, נרשמו לריצת המרתון 25 רצים: שמונה פרשו עוד לפני יריית הזינוק, כך שלמעשה רק 17 יצאו לדרך (13 יוונים ו- 4 ממדינות נוספות, מה שאומר שמבחינה סטטיסטית ליוונים היה סיכוי של 76.4 אחוזים לחגוג סוף סוף ניצחון).
המרחק של המרתון לא היה מדויק. יש מקורות שטוענים שהריצה הייתה פחות מ- 40 קילומטר, אחרים טוענים שאפילו פחות מ- 37 ק"מ, על דבר אחד אין ויכוח, ב- 10 באפריל 1896 חצו את קו הסיום רק 9 רצים (8 יוונים וגיולה קלנר ההונגרי). ראשון מבין כולם הגיע ספירידון לואיס, סבל מים יווני בן 24 מהעיר מארוסי, שסיים במוקדמות המקומיות רק במקום החמישי. מאה אלף צופים, ביניהם המלך, גאורגיוס הראשון, נעמדו על רגליהם כשלואיס נכנס לאצטדיון השיש. השעון נעצר על 2:58:50 והמתנות וההצעות החלו לזרום... כמו מים. האגדה מספרת שבזמן הריצה לואיס שתה כל דבר חוץ ממים. הצופים השקו אותו ביין, בירה, חלב... רק המחשבה על הקוקטייל הזה הופכת את הבטן. אבל לואיס היה בטוח בעצמו וגם כשהיה בפיגור קטן הוא הספיק לעצור בפונדק מקומי לעוד כוס יין, תוך שהוא מרגיע את הקהל ואומר: "אני עוד אתפוס אותם".
בעקבות הניצחון לואיס קיבל חמור שיסחב לו את המים ופרש בשיא (ריצת המרתון באולימפיאדה הייתה האחרונה שלו). הוא חזר לעיר מולדתו ונחשב לגיבור לאומי ואגדה בתולדות הספורט היווני. שדרת האצטדיון האולימפי ואצטדיונה של קבוצת פאנתיינקוס בכדורגל נקראים על שמו.
אם יש סיפור שמעפיל על סיפורו של לואיס והמרתון הראשון הוא סיפורה של רצת המרתון הראשונה – סיפור שחבוי היטב בהיסטוריה של הספורט. מלפומנה נרשמה למרתון של האולימפיאדה הראשונה, אך הוועד האולימפי דחה את בקשתה בנימוק שאסור לנשים להשתתף במשחקים האולימפים. הוועד האולימפי כנראה לא הכיר את אופיים של רצי המרתון עדיין. מלפומנה יצאה לזינוק יחד עם המרוץ הרשמי אך רצה במסלול מקביל, כשראש עיריית מרתון, בכבודו ובעצמו, בוחן את ריצתה. היא הגיעה לאצטדיון אחרי - 4 שעות ו- 30 דקות והפכה לאישה הראשונה שמשלימה את המרחק הזה. מה שלא פחות מדהים הוא שרק ב- 1984, 88 שנים אחרי, נשים הורשו להתחרות במרתון באולימפיאדה. ועוד נתון מעניין, כיום 41 אחוז מרצי המרתון בארה"ב הן נשים.