קשה איתו, קשה בלעדיו

יש כנראה קורטוב אמת בכל אחת מהטענות הללו ואחרות, אבל אף אחת מהן איננה משמעותית כמו ההשפעה השלילית של באלוטלי. החלוץ האיטלקי הקפריזי הוא פרוייקט אישי של רוברטו מאנצ'יני, וככזה הוא צריך להחשב לכישלון המהותי ביותר של מנג'ר הסיטיזנס. מאנצ'יני עצמו כבר פחות או יותר הודה בכך, כאשר אמר לא מזמן כי לא ניתן עוד לסמוך על חניכו בן-ארצו. באלוטלי בן ה-21 אחראי אולי ל-13 שערי ליגה של סיטי, אבל דווקא הסטטיסטיקה שלא ניתנת למדידה היא התוצר הבולט שלו. סטטיסטיקה של התנהגות בלתי הולמת, חוצפה, מרדנות, אינפנטיליות, לעומתיות, פראות, התחזות, יוהרה ופריקת עול, שבשורה התחתונה פירקה את המשמעת והאחדות התכולה.

באלוטלי הוא יותר מקוץ בישבנה של הקבוצה. הוא קוץ שלא חשוב כמה פעמים יישלף מהגוף, הוא כל פעם שב וצץ במקום אחר. לאורך זמן לא ניתן לקיים שקט תעשייתי ולדאוג לרווחת ושלוות העמיתים והתלכיד, כאשר Enfant Terrible (ילד איום) מסתובב חופשי בין הרגליים וחוזר על השטיקים שלו השכם והערב מבלי ללמוד לקח ולשלם מחיר הולם. מהו מחיר ראוי? לך אצל טבס, ראה דרכיו וחכם. גם הארגנטינאי שיבש את העונה של סיטי ללא הכר, אבל הוא לפחות לא קיבל הנחות. הושלך, הודר, וחזר עם זנב מקופל. האם אני רומז לכך שאם גם באלוטלי היה נבעט באמצע העונה, סיכויי האליפות היו משתפרים? כנראה שלא. אבל נוכחותו בסגל הטילה עליהם מראש צל כבד. ומה אומר אם סיטי תנצח הערב? אומר שהכתר יונח על ראשה למרות מאריו. כדורגל, אתם יודעים, מין ספורט שכזה בו מסי, קאקה ורונאלדו מחטיאים פנדלים גורליים תוך 24 שעות, ובגמר האלופות אין שום אלופה.

2. אי אפשר לזכות באליפות בלי נמניה וידיץ'. האמת, גם מקום שני העונה יהווה תעודת כבוד מונומנטלית למנצ'סטר יונייטד, שלא לדבר על כתר פרמייר-ליג מספר 20. אם מביאים בחשבון את מכת הפציעות והמחלות שנחתה העונה על השדים האדומים – שאף חייבה החזרת כדורגלן בן 38 להרכב – את מגבלות הרענון הצנוע יחסית של הסגל מן הקיץ החולף, את צרכי ההסתגלות של מועסקים טריים (דויד דה חאה), את הירידה החדה בכושרם של עמודי תווך (פטריס אברה, נאני), ואת התזזיתיות בעקומת היכולת של מנהיגים ואייקונים (ריו פרדיננד, וויין רוני) – הרי שיונייטד ואוהדיה צריכים להיות ברקיע השביעי ולו מן העובדה ש-270 דקות מחוט המטרה, גורל האליפות עדיין בידיהם.

אבל למרות שה-4:4 נגד אברטון בשבוע שעבר היה באמת משחק משוגע שאסור לנתח אותו באיזמל, וחרף העובדה שאשתקד יונייטד נטלה את התואר כשבאמתחתה 37 ספיגות (כרגע היא על 32), התחושה לאורך העונה כולה היתה שעורף השדה של השדים הוא החלק הכי פחות מתעדכן ומתאקלם שלהם. בשער הלך השוער הספרדי וצבר ביטחון ומומנטום. בקישור נקראו אנטוניו ולנסיה, פול סקולס, ג'י סונג פארק, וגם רוני, ועבדו כפליים כדי למלא את החסכים שהותירו ההעדרויות וההעלמויות של דארן פלטשר, נאני, אנדרסון ומייקל קאריק, ואילו בחוד כבשו רוני, צ'יצאריטו (בעונה איומה יחסית), דני וולבק ודימיטאר ברבטוב (שהופיע רק ב-11 משחקים) 60% מהשערים.

ורק ההגנה לא ממש מצאה מזור. לא לכירסום הטבעי במיומנויות של אברה. לא לעמדת המגן הימני, שם לא הצליח כריס סמולינג להישאר כשיר על מנת להבהיר אם יוכל להתמודד על המשרה, ושם נכשלו האחים רפאל ופאביו דה סילבה כישלון די מהדהד. וכמובן, לא נמצאה ממש תרופה לפציעה של הבלם הסרבי הנפלא, שנפצע במחזור הראשון, חזר רק בעשירי, שיחק עוד חמש פעמים בלבד, ונאלץ לנטוש את המשמר בסוף נובמבר.

פרדיננד כבה ונדלק, וג'וני אוואנס דווקא השתפר פלאים אחרי ההרחקה, הביקורת הקטלנית והנוקאאוט בדרבי הראשון (6:1). סמולינג עוד ניסה להיכנס לנעליים ונפצע, פיל ג'ונס נתן כתף פה ושם אך גוייס גם למשימות מרכז שדה, אבל שום דבר, כמו ששרה שינייד אוקונר, לא ישווה לתרומה ולתמורה שיונייטד התרגלה לקבל מווידיץ'.

ומה אומר אם יונייטד לא תפסיד הלילה? אומר שההישג שלה הוא פנומנלי, אחד הגדולים מתוך העשרים אם לא ה... אומר שכדורגל, אתם יודעים, מין ספורט כזה בו רוברטו די מתיאו מוביל קבוצה לגמר הצ'מפיונס, וז'וזה מוריניו ופפ גווארדיולה לא. אומר שהליגה האנגלית היתה ונשארה משהו. משהו-משהו. אומר שזו אותה ליגה אנגלית שרק לפני חודשיים הפכה לשק החבטות של כל העולם, פרשניו, אשתו וגיסתו (במיוחד אם הם ביקרו בקאמפ נואו ובברנבאו בזמן האחרון) שעשו ממנה בובת סמרטוטים על כך שהיא שולחת רק נציגה אחת לרבע גמר האלופות. אומר ואשאל: ועכשיו, גבירותיי ורבותיי, מומחי וכותבי, מה בדיוק יזכרו מהעונה הזו – את העובדה שצ'לסי היתה האנגליה היחידה משמונה האחרונות, או את העובדה – שומו שמיים – שקבוצה מהמקום השישי באנגליה הגיעה לגמר ליגת האלופות?

קאם און, סיטי אנד יונייטד, SHOW THEM THE HONEY