"בוקר טוב, היום גמר הגביע האנגלי". כך היה נהוג לפתוח את שידורי הרדיו של הבי.בי.סי בשבת הראשונה של מאי. לא עוד. כמו אצל הרבה פרות קדושות אחרות, גם קודשי הקודשים הכי אנגליים בנמצא - הגביע והמסורת – נפלו מזמן קורבן לקידמה, כלומר לממון ולרייטינג.
אחרי שמנצ'סטר יונייטד ויתרה בעונה אחת (2000) על השתתפות במפעל הוותיק ביותר בתבל למען מטבע זר בטורניר בין יבשתי עשיר לקבוצות, חטפו המוניטין והמסורת בעיטות שונות ומשונות כמו נטילת הבלעדיות של הגמר מוומבלי (חצאי הגמר נערכים בו) ומה שהיה עד לפני שנה-שנתיים ייהרג ובל יעבור: קיום משחקי פרמיירליג במקביל למשחקי שיא במפעל – למשל רק לפני שלושה שבועות כאשר נוריץ' ומנצ'סטר סיטי התמודדו בליגה באותו יום ובאותה שעה כמו ליברפול ואברטון בחצי גמר הגביע.
תהליך הכירסום הזה הוא גם מה שאחראי לכך שהיום אתם תצפו בגמר בערב במקום אחה"צ. עוד מסורת מתנדפת באבק: השעה הקבועה של 15.00 (17.00 בישראל) משתנה העונה ל-17.15 (19.15). זה אולי לא כזה ביג דיל, אבל טוביה החולב, שב"כנר על הגג" אומר כי "בלי מסורת חיינו היו תלויים על כלום", היה בוודאי מתבונן בתמהון בתפנית האנגלית, ושר "מסורת, מסורת – איך גם את הפכת לנסורת".
בגמר עצמו ניתן לתהות "צ'לסי או ליברפול", ואפשר גם "רוברטו די מתיאו או קני דלגליש". למרות הנטייה המופרזת של בריטים וישראלים כאחד לייחס לתפקיד המאמן-מנג'ר תכונות ויכולות על טבעיות, הפעם מדובר בגמר גביע יוצא דופן: אחד הנדירים והיחידים העשוי להשליך ישירות על עמדת המנג'ר בעונה הבאה.
די מתיאו, לטעמי, הוא מנג'ר העונה באנגליה. רוברטו מנצ'יני (מנצ'סטר סיטי) ואלן פארדיו (ניוקאסל) אולי מתחרים איתו (מחר אפילו ראש בראש) על התואר הזה, אבל לפני 15 שנים, במאי 1997 במדי צ'לסי, לקח לדי מתיאו 42 שניות לכבוש את השער השני המהיר ביותר בתולדות גמר הגביע האנגלי (לואיס סאהה מחזיק בשיא, 25 שניות במדי אברטון נגד... צ'לסי 2009). די מתיאו סיים אז את המשחק בוומבלי עם 0:2 על מידלסברו ומדליית זכיה. השנה, בגיל 42, הוא שוב הגיח כמטאור, הפעם משומקום, על מנת להוביל את שלושת החודשים המופלאים ביותר של צ'לסי מודל המאה ה-21.
לא זו בלבד שהמנג'ר האיטלקי החזיר את הצבע ללחיי קבוצה ומועדון שכמרים בכירים התנדבו לערוך להם טקס אשכבה, הוא אף טרף לחלוטין את קלפי בעליו. אם רומן אברמוביץ' סבר כי הוא ממנה את העוזר למאמן רק כסתימת חור זמנית, עד לשליפה הבאה של כסף ענק כדי להביא שם גדול, הרי שההצלחה הפנומנאלית של הגוויה לקום מהקבר ולכבוש את שני מפעלי הגביעים היוקרתיים בתבל, תחייב את הטייקון הרוסי במחשבה שנייה.המחשבה הזו תהפוך הרבה יותר פשוטה אם צ'לסי תזכה הלילה בגביע האנגלי. כמו שאמר הקפטן, המנהיג ומי שהתברר שעל פיו יישקו הרבה דברים (לפעמים הרבה מדי) בחדרי ההלבשה, "אנחנו רוצים לנצח גם כדי להבטיח שהמנג'ר יישאר איתנו". אברהם גרנט פוטר אחרי הפסד אכזרי בגמר האלופות. אם די מתיאו יישאר ללא תואר – יהיה לטייקון הרוסי קל יותר להפעיל את מערכת העדר הסנטימנטים שלו ולחפש "שם גדול". מכיוון שהכל תמימי דעים כי סיכויי צ'לסי הערב טובים מהצ'אנס שלה במינכן, הרי שזכיה בגביע האנגלי יכולה לשמש כקבלה שאברמוביץ' מחפש על מנת לשכנע את עצמו במינוי הקבוע.
לגבי דלגליש וליברפול המצב הרבה יותר עדין ואקוטי. בעוד לדי מתיאו אין כמעט מה להפסיד, הרי שהתחושה במרסיסייד היא שקינג קני יכול לקום או ליפול על הצלחה בוומבלי. ליברפול שלו מגיעה לגמר אחרי עונה דלה ומרה, שהזכיה בגביע הליגה אחרי דו קרב פנדלים עם קרדיף סיטי מליגת המשנה, לא יכולה ממש להמתיק. שני מחזורים לסיום העונה, ליברפול ניצבת במקום ה-8, הגרוע ביותר בתולדותיה בפרמיירליג, עם מספר נקודות זהה לזה של פולהאם, שאף גברה עליה באנפילד בשבוע שעבר.
החזרה של דלגליש לעמדת המנג'ר, שהיתה כרוכה בכל כך הרבה התלבטויות וציפיות, לא עשתה את הטריק. הסחורה נותרה פגומה ועגומה, וזה אחרי הוצאה נדיבה של כמעט 60 מיליון ליש"ט על רכש, שרובו נפל בין הרחבות. ליברפול של דלגליש אפילו צברה פחות נקודות ליגה מאשר הקדנציה המאכזבת של רוי הודג'סון, שנזרק מאנפילד אחרי 191 ימים בלבד. תירוצים יש למכביר, ומנכ"ל ליברפול דמיאן קומולי כבר שילם את המחיר והועף. אבל מי כמו דלגליש המנוסה – שאף הודה כי חטא בניהול שגוי של המשבר הגזעני של לואיס סוארז – יודע כי במקצוע שלו אין תעודות ביטוח. הפסד הערב – והעונה הזו תיזכר לדראון. ניצחון – והוא יישאר גיבור ההמון, וסביר שימשיך לקבל מההנהלה האמריקנית אשראי ועוד ממון.
פרט להשפעה על גורלם הפרטי של אוחזי השרביט הכחול והאדום, זה יהיה גם עימות מסקרן מזווית סוציו-פוליטית: מלחמת מדינות הצפון בדרום. שום דבר אולי לא ידמה ליריבות עתיקת היומין ועתירת המטענים בין ליברפול למנצ'סטר יונייטד, אבל למפגש בין צ'לסי לליברפול נוסף בעשור האחרון מימד מקורי של התגוששות בין-מעמדית.
כמו בזירה הפוליטית, האדום של הלייבור וליברפול מייצג את הפרולטריון, והכחול – צבע הדגל של השמרנים – הוא סמל הקפיטליזם החזירי כביכול של הלונדונים. הגעתו של אברמוביץ' לסטמפורד ברידג' מסמנת את קו השבר. מאז בואו לועגים הסקאוסרס לכל פני שיוצא מהקופה הלונדונית, על אחת כמה וכמה כאשר 50 מיליון ליש"ט קונות את אלילם, פרננדו טורס. אוהדי צ'לסי מצאו דרך לגמול ליריביהם: הם מתגרים בהם על מה שהוא לטעמם בכיינותם האינסופית, התרפקותם היללנית וניסיונם להפיק סימפטיה ותועלת מאסון הילסבורו למרות שהוא התרחש כבר לפני 23 שנים, תוך כדי התעלמות מחלקם באסון הייזל, חמש שנים קודם לכן.
יכול להיות שהטונים של היריבות בין צ'לסי לליברפול היו נותרים לא יותר מהד עמום, אלמלא כמות המפגשים יוצאת הדופן ביניהן (10 בארבע שנים) בליגת האלופות, ואחד, מיוחד, שתאמינו או לא - הותיר את חותמו וזעמו גם על ההיסטוריה הקצרה הזו. בייחוד לא יסלחו אוהדי ליברפול לז'וזה מוריניו על ריצתו התזזיתית והלעומתית, שכללה הנפת אצבעו לפיו כסימן להשתקתם, ואשר בגללה הורחק בגמר גביע הליגה 2005. היה להם גם הרבה יותר קשה לשכוח ולמחול, כי קפיצות השמחה וההתגרות של מוריניו באו בעקבות שער עצמי של סטיבן ג'רארד, שקבע 1:1 בדקה ה-80. בהארכה ניצחה צ'לסי 2:3.
זה היה אולי בסך הכל גביע הליגה, אבל עדיין הגמר היחיד עד כה בהשתתפות צ'לסי וליברפול. לכן הבא בתור הוא ממותה.