כל אוהד רוג'ר פדרר חשש מרבע הגמר מול חואן מרטין דל פוטרו, זכר לאותו ליל אימה בגמר ארה"ב 2009.. וידוי אישי: נרדמתי כשפדרר שיחק מעולה והוביל, התעוררתי לתואר גראנד סלאם ראשון של דלפו. קצת כמו מצביעי מפלגת העבודה ב-1996, שהלכו לישון עם פרס והתעוררו עם ביבי. מאז, נשבעתי שלא אפספס משחק מול הארגנטיני, ותמיד אגיע דרוכה.
עם המחשבות הללו בראש, נכנסתי בשערי "סוזן לנגלן". כשהתיישבתי בכיסא, הרהרתי בתאוריית התאומים של משפחת פדרר. אין הכוונה לבנות החמודות, אלא לרוג'ר הטוב מול רוז'ה התאום הרשע. זו תאוריה די שכיחה בקרב האוהדים של השוויצרי, והיא שולטת גם בדיונים העמוקים שמתנהלים בקואליציה החזקה שלו בערוץ הספורט. ואז הגיעו שתי המערכות הראשונות, והן לא היו קשורות לא לרוג'ר ולא לרוז'ה, אלא לדל פוטרו. הארגנטינאי היה דומיננטי בצורה מרשימה, הגיע לכל כדור, ידע להציל נקודות שבירה, לגרום לפדרר לטעות ובעיקר היה מדויק וקטלני בחבטות שלו. לראות את הפורהנד העוצמתי שלו מטיס את הכדור על החימר, זו חוויה יוצאת דופן, ובעיקר מכאיבה אם אתה אוהד שניצב מולן.
0:2 לטובתו, ואני מסמסת לחברים אריאל ודניאל: "בא לי למות". בראש אני מריצה את הפעמים שבהן פדרר חזר משתי מערכות בגראנד סלאם. טומי האס החביב מיד עולה לראש. במסיבת העיתונאים שאחרי המשחק שאלתי את פדרר על מה הוא חשב באותם רגעים, ואמר שאכן חשב על האס וגם על תסריט דומה שהיה לו מול דל פוטרו ושהוא שאב השראה מאותם ניצחונות אחרי שהיה בפיגור שתי מערכות.
אני כנראה הייתי פחות אופטימית ממנו כי עליי השתלטו באותם רגעים דווקא המחשבות על איך טסונגה ודג'וקוביץ' חזרו מפיגור כזה מול הטניסאי שלי. לא מעודד במיוחד. דניאל תמיד אומר לי שפדרר כבר לא כל כך בנוי פיסית לחמש מערכות, בינתיים אריאל מסמס לי שאולי מתקרב הזמן להחלטות כואבות. גם הקהל בלנגלן, רובו ככולו אוהד את פדרר, מאבד מרוח הלחימה שלו.
2:0 במערכות נגד פדרר. קבעתי עם בעלי ארוחת ערב ב-21:00 במרכז פריז. אני בדרך כלל בחורה מאוד דייקנית, אבל עכשיו רק מתחשק לי לאחר, וכמה שיותר, מהסיבות הנכונות ולהגיע עם המצב רוח הנכון. מערכה שלישית מתחילה.
כמו חילופי מזג האויר בפריז, כך גם המומנטום במשחק השתנה לחלוטין. דל פוטרו מתאדה ופתאום פדרר עושה הכל נכון והיריב שלו לא פשוט מצליח להגיב. ההגשות מצוינות, כמו שהוא אוהב, הקצב מהיר מאוד, המערכה רצה והנה פתאום זה רק 2:1. ברקע שומעים את קריאות השמחה מפיליפ שאטרייה כשטסונגה עולה ל-1:2 מול ג'וקוביץ'. הקהל הצרפתי בטירוף. רוג'ר מחליף חולצה ומקבל שריקות התלהבות מהבנות וגם מהבנים ביציעים. זה כנראה עושה לו רק טוב, כי הוא לוקח את המערכה הרביעית עם בייגל ב-23 דקות. בחישוב מהיר דלפו הצליח לנצח רק שני משחקונים בשעה האחרונה.
קשה להבין מהיציע מה קרה לו, האם זו הפציעה שהוא סוחב שמציקה או שאולי זה משהו בראש. ברגעים האלה השתוקקתי לכמה הילוכים חוזרים וסופר קלוז אפים כדי להבין את התמונה המלאה.
המערכה החמישית נפתחה עם משחקון מותח במיוחד, אולי המשחקון שבסופו של דבר קבע את הכיוון של התוצאה הסופית. טעויות של פדרר העניקו לדל פוטרו שתי נקודות שבירה, אבל אז כמו בימים הטובים, הוא גם ידע לשלוף את האייס שיציל אותו.
מכאן והלאה כבר היה ברור שהפדאקספרס לא תיעצר. הנחתי למתח לרדת ופשוט ליהנות מהחוויה הנדירה – לראות את פדרר חוזר מפיגור שתי מערכות בדרך לחצי גמר הרולאן גארוס. אושר גדול, והעיקר עוד לפנינו.
כשיצאתי מסוזן לנגלן, טסונגה היה בעמדה טובה כדי לקחת את המשחק מול דג'וקוביץ', רצתי בגשם המתגבר אל פיליפ שאטרייה, להספיק לראות את שובר השיויון ולראות איך הצרפתי מאבד את הצ'אנס לעשות את מה שאומה שלמה חולמת עליו מאז יאניק נואה.
ועכשיו זה שוב חצי גמר, פדרר מול דג'וקוביץ'. אתם בודאי זוכרים איזו רכבת הרים זו הייתה בשנה שעברה, והאצבע של מי הונפה למעלה בסיום. הבחור, שאצבע אלוהים נגעה בו.