חשבון נפש: ההישגים שלא זכו לקבל את ההערכה הראויה להם

כאשר מכבי תל אביב ניצחה בפנאתינייקוס בתום מותחן אדיר, אז ידענו לפרגן ולהלל. כך גם כשלי קורזיץ זכתה פעמיים באליפות העולם בגלישה בדגם ניל פרייד. גם את הפועל ת"א שיבחנו על הזכייה בגביע המדינה ואפילו את ההישגים של אלכס שטילוב בהתעמלות ויעקב טומרקין ויהונתן קופלב ידענו לציין. אבל עדיין...היו כמה אירועים בשנה החולפת שלא קיבלו את תשומת הלב אותה הם הרוויחו. לכבוד ראש השנה החלטנו לעשות צדק עם "המקופחים תקשורתית וציבורית". אלו שאנחנו, ציבור אוהדי הספורט, לא השכלנו להעריך.

• סיכום שנה דרך העדשה: צפו בתמונות שעשו לנו את תשע"ב
• מעל כולם: לי קורזיץ ויעקב טומרקין הם ספורטאי השנה שלנו
• אוי לעיניים: האירועים המביכים ביותר בתשע"ב. ושנהיה לראש

הספורטאים הפראלימפיים
נכון שהסיכוי לזכות במדליה פראלימפית הוא גבוה משמעותית מאשר הסיכוי לזכות במדליה אולימפית. 35% לעומת 9% במשחקים האולימפיים. אבל אפילו שלא בדקנו את זה, יש לנו הרגשה שההשקעה של הספורטאים הנכים והמאמץ שלהם גדולים לאין שיעור בהשוואה למאמצים של ספורטאי אולימפי רגיל. ההישגים של נועם גרשוני, ענבל פיזרו קיבלו סיקור יפה ועוררו תהודה ציבורית נאה, אבל את ההשקעה שלהם אנחנו, כציבור שאוהב ספורט ומכור למשחקים האולימפיים, לא באמת יודעים להעריך.

כדי לדעת באמת מה עובר על ספורטאי נכה בזירה הבינלאומית צריך להכיר את הסיפור של נתי גרוברג, שהתחרה במסגרת תחרויות אופני היד. גרוברג סיים בשני המקצים שלו בלונדון במקומות 7 ו-9. במהלך מירוץ הכביש שנערך ב-7 בספטמבר עברה על גרוברג חוויה מעניינת. הוא פתח טוב ובסיבוב הראשון (8 קילומטרים) הוא היה עם החבורה המובילה, אלא שאז קרתה תקלה. האופניים פשוט "נתפסו", ככל הנראה מתיחה חזקה של השרשרת, שפשוט מנעה את העברת ההילוכים.

גרוברג סירב לפרוש ופשוט התחיל לסובב בעצמו את הגלגלים בעזרת הידיים בלבד. הצופים ב"ברנס-האץ'" (אתר התחרויות) היו פשוט המומים מהמאורע שהזכיר לנו את זה של רצת המרתון גבריאלה אנדרסן שייס בלוס אנג'לס 1984, שהתעקשה להגיע לקו הסיום. ברור שחלום המדליה של גרוברג התנפץ באותו הרגע, אבל הוא התחלף בחלום אחר - לסיים את המירוץ. בשלב מסוים החליט גרוברג לצאת מהאופניים ולתקן בעצמו את התקלה. לאחר מספר דקות הוא עשה זאת, חזר לאופניים והחל לצמצם פערים ואף הצליח לעקוף רוכב אחד. לאחר 2:11:58 שעות, זמן רב לאחר הדבוקה המנצחת הגיע גרוברג לקו הסיום לקול תשואות הצופים שזכו לראות ממקור ראשון את האירוע החריג. גרוברג נאלץ להתמודד עם אתגר כמעט בלתי אפשרי. בעצם, זה מה שהוא וכל הספורטאים הפראלימפיים עושים מדי יום ובכל תחרות. וזה דבר שאנחנו צריכים להעריך יותר. הרבה יותר.

הקמפיין של נבחרת העתודה
אם כל הכבוד להישג של הנבחרת הבוגרת, אין ספק שמה שזכה להכי הרבה כותרות והתעסקות בכדורסל הישראלי היה....הבחירות המתישות לראשות איגוד הכדורסל והמאבק הנצחי בין אבנר קופל לצביקה שרף, סאגה שנכנסה לרשימת האירועים המביכים של השנה. המלחמה הזו הסיטה את תשומת הלב מההישג הכי משמעותי של הכדורסל הישראלי בשנים האחרונות - העפלת נבחרת העתודה לדרג א' באירופה.

יש לנו הרבה כבוד להישג של אריק שיבק והנבחרת הבוגרת, שניצחו את סרביה בדרך ליורובאסקט בסלובניה, אבל להשתתפות שם לא תהיה השפעה מרחיקת לכת על הכדורסל הישראלי, בטח לא כפי שהייתה להופעה של העתודה בבולגריה. שון דאוסן (הבן של), אור סולומון, לירז אריאלי, בר טימור יהיו קרוב לוודאי עמוד השדרה של הכדורסל הישראלי בשנים הבאות ומדליית הארד בה זכו באליפות דרג ב' בבולגריה הפיחה בנו את האמונה שיש חיה כזאת - "הכדורסל הישראלי".

הניצחון ברבע הגמר על בלגיה הוכיח ווינריות אמיתית מצד בר טימור ואור סולומון ועשה לנו הרבה תיאבון לקראת הקיץ הבא של העתודה. אבל על ההישג הזה צריך להסתכל בראייה הרבה יותר רחבה. בשנים האחרונות ירדו הנבחרות הצעירות של ישראל לדרג ב', גברים ונשים, והם ספגו ביקורות רבות על הכישלונות הללו. זה הזמן שלנו לדחוף את הצעירים, לקדם אותם ולהשקיע בהם ככל שנוכל. דור העתודה של שנת 2000 נמצא בשלהי הקריירה, הדור של 2004 עוד לא עשה דברים גדולים עם המושכות. זה הזמן לחשוב קדימה. והצעד הראשון הוא ההכרה בהצלחה הגדולה שלהם הקיץ.

ההצלחה של נטע ריבקין
בכדורגל אנחנו דורכים במקום כבר עשר שנים לפחות, ענף האתלטיקה נמצא בצניחה חופשית ולא ברור מתי זה ייגמר וענפי ספורט כמו הקיאקים, הרמת משקולות והיאבקות כבר מזמן התרסקו אל תהומות הנשייה. לצד ההתקדמות של יעקב טומרקין, גל נבו ויתר השחיינים, יש ענף שההתפתחות שלו בארץ היא מטאורית. והכוונה להתעמלות. במשחקים האולימפיים בלונדון לישראל הייתה נציגות בארבעה גמרים בהתעמלות, שניים של אלכס שטילוב בהתעמלות מכשירים, אחד של נבחרת הנשים בהתעמלות אמנותית לקבוצות וגמר נוסף בו לקחה חלק המתעמלת הבכירה שלנו, נטע ריבקין.

בגיל 21 ריבקין חתומה על הישג השיא בענף המתפתח הזה, כשנתנה הופעת שיא במשחקים האולימפיים וסייימה את גמר הקרב-רב בלונדון במקום השביעי הכללי. בנוסף היא זכתה בתחילת השנה במדליית ארד בתרגיל החישוק באליפות העולם בצרפת. ממבט ראשון ענף ההתעמלות האמנותית לא נראה בכלל כמו ספורט, אלא יותר עניין של ריקוד, אבל ככל שמתעמקים מגלים את המורכבות שטמונה כאן. שילוב האלמנטים הרגילים עם המכשירים, יכולת תזמון מושלמת וחיבור של הכל למוזיקה עצמה.

ההישגים של ריבקין בשנה האחרונה קצת נעלמו מתחת למטרייה האולימפית של אלכס שטילוב ולי קורזיץ, שתפסו לא אחת את הכותרות הגדולות וכעת זה הזמן להביע הערכה נוספת. אבל השאלה איך מתקדמים מכאן, כלומר איך ניתן למנף את ההצלחה של ריבקין לקידום הענף בישראל? ריבקין עוד יכולה להגיע לאולימפיאדה נוספת וכולנו תקווה שזה יקרה, אך צריך לנצל את הצלחתה גם למען המתעמלות הצעירות, לגרום לכמה שיותר ילדות להתחיל לעסוק בספורט המלכותי הזה. השתתפות בסידני 2000 ובאתונה 2004, גמר אחד בבייג'ין 2008, שני גמרים בלונדון 2012. כך נראה ענף צעיר שמצליח להתקדם. הבעיה היחידה היא הפוליטיקה שמאיימת לעצור אותו. רוצים דוגמא? נטע ריבקין לא השתתפה באליפות ישראל השבוע מכיוון שנאלצה להיכנס ל"הסגר". ריבקין מנסה כבר זמן רב לעבור לאגודת מכבי ת"א, אך נתקלת בבעיות בירוקרטיות. ככה בדיוק אנחנו מאבדים ספורטאים. אולי די?