היכרות קצרה: בתכנית הדיבורים המופתית של ESPN, שנקראת PTI (משמעות השם: "סליחה על ההפרעה") דנים בכותרות החדשותיות מעולם הספורט בשלל דרכים מגוונות. הטור שאתם קוראים עכשיו, "סליחה על ההשאלה", נקרא כך כי הוא משאיל מ-PTI ומעוד תוכניות אחרות, כמה מהדרכים האלה, כדי להציג דעות קצרות, מנומקות ומעוררות דיון. דיון שאתם מוזמנים להיות חלק ממנו.
מה המילה?
קובי בראיינט פתח את העונה הנוכחית – זו שהנהלת הלייקרס דאגה שיהיו לו עוד שלושה הול-אוב-פיימרים סביבו בחמישייה ועוד שני אולסטרים לשעבר בקבוצה – כשהוא זורק 14, 20 ו-23 זריקות במשחקים הראשון, השני והשלישי של העונה, בהתאמה. מספר האסיסטים? 0, 3 ו-1. לא בדיוק מה שאתה רוצה לראות מהכוכב המזדקן שלך, שסוחב פציעות, גם אם הוא קולע באחוזים טובים (שזה, אגב, מה שהוא עשה.
קובי השחיל 35 מ-57 הזריקות שלו, 61% מדהימים). בגילו, אתה לא רוצה לראות אותו קורע את עצמו כשיש סביבו כל כך הרבה כלי נשק יעלים ומגוונים אחרים. לא כשאתה פותח את העונה עם הפסד, ועוד הפסד, ועוד הפסד. וגם זה אחרי קדם עונה עם שמונה הפסדים ואפס ניצחונות.
אחרי ההפסד בדרבי לקליפרס, בו קובי כאמור זרק 23 פעמים לסל (לעומת 28 זריקות של גאסול, הווארד וארטסט... ב-י-ח-ד), איבד שישה כדורים וסיים עם הפלוס-מינוס השני הכי נמוך בחמישיה (7-, לעומת 8- של גאסול), ובמאזן 3-0, קובי נעמד מול העיתונאים ואמר ש"צריך ללחוץ על כפתור הפאניקה".
כל מי שמכיר את קובי חשב שהוא יודע בדיוק מה זה אומר – שבמשחק הבא קובי יתפוצץ. שהוא יבוא ולא יראה אף אחד בעיניים, יזרוק 30 פעמים, יקלע 45 נקודות, וינצח במשחק לבדו. הפסד נוסף לא בא בחשבון. בטח כשהיריבה הבאה היא דטרויט, בבית. יופי של הזדמנות להזכיר לכולם מה קובי יכול לעשות כשהוא רוצה. להוכיח לכולם שהוא לא זקן, לא פצוע. כן השחקן הטוב במשחק.
ואז הוא בא... ומה הוא עושה? דקה בתוך המשחק, אסיסט לגאסול. שתי דקות – אסיסט לארטסט. ארבע דקות – אסיסט נוסף לגאסול. שתי דקות לסוף הרבע – אסיסט להווארד. 52.9 שניות נותרו לרבע הראשון, כשקובי מסר את האסיסט החמישי (5!) שלו ברבע. הוא קינח בשתי שלשות משל עצמו. התוצאה על הלוח: 13-34. קייס קלוזד.
השורה הסטטיסטית שקובי ירד איתה מהמגרש, אחרי פחות מ-32 דקות משחק, היא כזו: 10 זריקות (לעומת 11 של ארטסט, 14 של הווארד, 16 של גאסול), 8 אסיסטים ופלוס-מינוס פסיכי לגמרי של 38+ (הטוב בקבוצה, זהה לזה של גאסול). בגיל 34 קשה לומר שקובי השתנה. קשה ללמד כלב זקן טריקים חדשים. אבל לערב אחד לפחות, קובי הזכיר שוב כמה דרכים יש לו להשתלט על משחק ולנצח בו.
כשנאש פצוע, וכשהוא עצמו מבוגר ולא נהיה בריא יותר מיום ליום, לייקרס תוכל רק להרוויח אם המשחק הזה יהפוך למשהו שקובי עושה לעתים קרובות. בינתיים אפשרות פשוט לומר שזו הייתה תצוגה אחראית. ועל מישהו שפתח את העונה עם 57 זריקות מול 4 אסיסטים, זה לא עניין של מה בכך.
שרשרת המזון
את עונת הפורמולה 1 של 2012 פתחנו עם כמה מחשבות מאוד ברורות: פטל ירוץ חזק בצמרת בזכות כישוריו ובזכות מכונית שהיא אחת מה-3 הכי טובות, עמיתו לקבוצה מרק וובר לא יהיה רחוק. שיפור בפרארי יהפוך את אלונסו לתחרותי שוב, מה שאי אפשר לומר בוודאות על מאסה. מקלארן ימשיכו להעמיד את המילטון ואת באטן בעמדה לסיים על הפודיום כמעט בכל מרוץ. ומיכאל שומאכר? ממנו כבר לא ציפינו לכלום.
וכל התחושות האלה פגעו בול. פרארי, מקלארן ורד בול אכן מעמידות את ששת המכוניות הכי טובות, וכך אלונסו, בהיותו הנהג הטוב בסבב על דעת הרוב, נותן עונה מופלאה, פטל ממשיך להשתפר כנהג ולוקח עוד ועוד קרדיט מהכלי אליו, המילטון ובאטן קצת מאכזבים, אבל עדיין נמצאים באופן ברור בצמרת הטבלה.
רק עם בנאדם אחד פספסנו. קימי רייקונן. קימי נכנס לשנת הקאמבק שלו, אחרי פרישה קצרה למרוצי ראלי, והתיישב בתוך מכונית הלוטוס-רנו, חברה שבשנה שעברה (בלי השם הפרח המיתולוגי) השיגה שני פודיומים, שנים במרוצים הראשון והשני, שניהם הגיעו עם המקום השלישי. קבוצה שב-2011 צברה 73 נקודות, משני נהגים. מכוניות שהיו רחוקות מאוד מהכלים הטובים באמת. רק כדי שיהיה ברור, במקום הרביעי, אחד מעל רנו, ניצבה מרצדס, שנהגיה ליקטו יחד 165 נקודות – יותר מכפול. שלא לדבר על ה-375, 497 ו-650 של פרארי, מקלארן ורד בול (בהתאמה). לא בליגה שלהן.
אז ככה, אחרי שבילה שנתיים קריטיות מחוץ למסלול – קריטיות מבחינתו (חזר בגיל 32) וקריטיות מבחינת הסבב (שעבר הרבה שינויים בשנים האחרונות) – התמקם לו רייקונן בקוק-פיט של מכונית שלא אמורה לעזור לו במיוחד להתמודד על ניצחונות, פודיומים. אחרי הכל, יש לפחות שישה נהגים מוכחים עם מכוניות טובות יותר. ולך תדע, אולי שומי עוד יפתיע את כולנו.
לא, שומי לא הפתיע. הוא המשיך לדשדש. אבל הקאמבק של קימי תפס את כל חובבי הפורמולה 1 לא מוכנים, ולא מפסיק להעלות חיוכים ולסחוט קריאות התפעלות מכל מי שעוקב אחרי העונה הזו. רייקונן, למי ששכח, הוא אחד הנהגים המוכשרים בתולדות הספורט הזה. עם מקלארן שלעתים קרובות עשתה לו את המוות הוא הצליח לסיים במקום השני גם ב-2003 (שתי נקודות פחות משומאכר, שהיה אז בשיאו) וגם ב-2005. ב-2007, עונתו הראשונה בפרארי, זכה באליפות הדרמטית בהיסטוריה עם 110 נק', מול 109 של המילטון ו-109 של אלונסו (שהיו אז יחד במקלארן), תוך שהוא מנצח ב-3 מ-4 המרוצים האחרונים של העונה, ומסיים עם 16 נקודות יותר מעמיתו למכונית האדומה, מאסה.
ועדיין, אף אחד לא ראה את זה בא. בניגוד לתדמיתו הפרועה (בייחוד מחוץ למסלול), רייקונן היה כנראה הנהג הכי יציב השנה בסבב, והפגין שיפור ככל שהעונה התקדמה תוך שהוא מסתגל חזרה לתנאים, לתחרות, ללחץ, למהירויות. הפודיום הראשון הגיע במרוץ הרביעי ומאז הוא סיים במקומות 2-7 ב-12 מ-14 המרוצים, כולל כל ה-10 האחרונים ברצף. לאט לאט, ובלי לצבור פעם אחת את מלוא 25 הנקודות עם ניצחון, הוא התקדם במעלה הדירוג, מצליח איפה שוובר, המילטון ובאטן נכשלו. לפני כמה שבועות מי שהסתכל על הטבלה גילה שבזמן שפטל (השילוב הטוב ביותר של נהג ורכב בסבב) ואלונסו (הנהג הטוב בעולם) יצרו לעצמם דו-קרב על האליפות, מי שהתבסס מיד אחריהם היה הפיני בלוטוס-רנו. זו שהנהג השני שלה נמצא אי שם במקום ה-9.
אתמול הגיע גם הניצחון הראשון של העונה. בפעם השנייה שלו בלבד על המסלול באבו דאבי (לעומת 4 של מתחריו העיקריים), וכשהוא מזנק מהמקום הרביעי, קימי עשה הכל נכון בדרך לניצחון בכורה בשנת הקאמבק. אז לא, זה לא היה מרשים כמו תצוגת הקליריות והקלאץ' של פטל (זינק מהפיט, סיים שלישי, שמר על יתרון במאבק על האליפות), אבל זה קיבע בצורה חד משמעית, לפחות עד לעונה הבאה את העובדה שבשרשרת המזון של נהגי הפורמולה 1, קימי רייקונן תפס לעצמו בדיוק את המקום שהטבלה מראה – שני רק לאלונסו ופטל, מעל כל היתר. בהתחשב במכונית, ובזה שכבר ראינו לא מעט קאמבקים שנכשלים, זה אולי ההישג הכי מרשים בקריירת הנהיגה שלו.