ניו יורק ניקס וברוקלין נטס היו אמורות לפתוח את העונה בקרב חגיגי במיוחד. אבל המשחק – שנדחה בגלל הוריקן "סנדי" – לא הבטיח להיות יותר מאשר חגיגה תקשורתית. נכון, על הפרקט היינו בכל מקרה רואים את כרמלו אנתוני, דרון וויליאמס, ג'ו ג'ונסון, טייסון צ'אנדלר ויתר השחקנים שמרכיבים שתיים מהקבוצות הכי מסקרנות העונה בליגה. אבל קשה להתרגש מקצועית ממשחק פתיחת עונה, בטח כשהוא בין שתי קבוצות שבעונה שעברה לא היוו שום פקטור מקצועי בליגה (מלבד חודש לינסאניטי המטורף, שבעצמו היה 70% הייפ).
לכן, גם אם היינו צריכים לחכות קצת בשביל לראות את הדרבי הראשון, שייערך הלילה בברקליס סנטר בברוקלין, אין ספק שעבור מי שמתרגש מכדורסל NBA איכותי, המשחק הקרוב מסקרן בהרבה מאשר מה שאמור היה להיות משחק פתיחת העונה של הקבוצות.
מצד אחד, הניקס, שפתחה את העונה ב-0:6, לא נתנה להפסד בממפיס (המעולה) לעצור לה את המומנטום, וכרגע מדורגת שנייה במזרח עם מאזן 3:9, שכולל ניצחונות על מיאמי ועל סן אנטוניו. מצד שני, הנטס, שלא ראו פלייאוף מאז 2007, קרטעו מעט בימים הראשונים של העונה עם הפסד ביתי למינסוטה ותבוסה במיאמי, שהורידה אותה למאזן 2:1. אלא שמאז, הקבוצה אייברי ג'ונסון תפסה אש, ניצחה חמישה משחקים ברציפות, וגם צמד הפסדי חוץ ללייקרס ולווריורס כבר נשכחו, כשבשני המשחקים האחרונים ברוקלין ניצחה את הקליפרס ואת הבלייזרס בבית.
וככה, במקום שהדרבי הראשון של ניו יורק יהיה קרב בין שתי קבוצות שעוד מחפשות את עצמן, אנחנו מקבלים קרב צמרת מזרחי לכל דבר. הנטס, למי שלא שב לב, מחזיקים במאזן 4:8 והם במקום השלישי במזרח (בצוותא עם ההוקס), רק משחק אחרי הניקס.
אז על כל הפיקנטריה של המאבק על ניו יורק, המשחק הזה הוא גם מאבק כדורסל מהרמה הגבוהה ביותר שיש. והמשוואה הזו, של עניין כפול של שמות גדולים וכדורסל מצוין, נכונה גם לאחד המפגשים הנוספים שיתרחשו במשחק הזה, המפגש הנוסטלגי בין ראשיד וואלאס לג'רי סטאקהאוס.
ב-1993 השניים הגיעו יחד כנערים בני 18 לצפון קרוליינה, כדי להצטרף לקבוצת הכדורסל הענקית של דין סמית', אחד המאמנים הגדולים בהיסטוריה של כדורסל המכללות. באביב של אותה שנה הטאר הילס של סמית' זכו באליפות ארצות הברית עם ג'ורג' לינץ', אריק מונטרוס, אחרי ניצחון בגמר על מישיגן של הפאב פייב (כריס וובר, ג'יילן רוז, ג'וואן הווארד, ריי ג'קסון וג'ימי קינג). אחרי עונה אחת בה קיבלו 21 דקות למשחק, אבל הקבוצה עפה בסיבוב השני של טורניר המכללות, ב-94/5 זו כבר הפכה להיות הקבוצה שלהם.
19.2 נקודות ו-8.2 ריבאונדים מסטאקהאוס ו-16.6 נקודות, 8.2 ריבאונדים מראשיד, אלו היו המספרים המרשימים של צמד הכוכבים החדש של צפון קרוליינה. אמנם, זו קבוצה שחמישה מחבריה נבחרו בסופו של דבר בדראפט, אבל לרגע לא היה ספק למי היא שייכת. ובכל מקרה, כישרון כזה, בקבוצת מכללות אחת, צריך להסתיים באליפות. בטח תחת דין סמית' ובתוך המערכת הנפלאה של צפון קרוליינה.
אבל אלו היו ימים אחרים, ימים בהם כדורסל המכללות עבר שינוי מהותי, שהחל כמה שנים קודם לכן עם הקבוצות UNLV (עם לארי ג'ונסון, סטייסי אוגמון וגרג אנתוני) ומישיגן (הפאב פייב), קבוצות סופר מוכשרות אבל שההתעסקות סביבן נגעה בעניינים שמחוץ למגרש לא פחות מאשר במה שהן עושות על הפרקט. בתוך העולם הזה, דין סמית' כבר הרגיש את הסוף, ואת קריירת האימון ההיסטורית שלו הוא אכן נעל מעט אח"כ, ב-1997. בתוך כך, הקבוצה של ראשיד וסטאקהאוס נכנסה לרשימה ארוכה של קבוצות מוכשרות שלא הצליחו לזכות בתואר. רשימה שהראנינג רבלס הפרועים של ג'רי טרקניאן בלאס ווגאס הצליחו להימנע ממנה עם התואר ב-90, אבל שהפאב פייב היא אולי גולת הכותרת שלה. אחרי שנתיים, שניהם עזבו לדראפט ונבחרו 3 ו-4. אין הרבה מכללות ששולחות שני שחקנים בטופ 5 בעונה אחת.
32,087 נקודות, 10,355 ריבאונדים, 5,193 אסיסטים, 1939 חטיפות, 1878 חסימות, 2022 שלשות, 6 הופעות באול סטאר ואליפות. לא, אלו לא המספרים של איזה כוכב עבר עצום – אלו הנתונים ששיד וסטאק צברו יחד בקריירות שלהם ב-NBA עד העונה. שתי קריירות ארוכות (1088 משחקים לוואלאס, 933 לסטאקהאוס) שסיפקו לאוהדי הליגה הרבה מאוד רגעים של כדורסל מעולה, של כישרון מתפרץ, של חכמת משחק, קליעות חשובות ואתלטיות מתפרצת. בקיצור, אלפי דקות של כדורסל NBA משובח.
אבל קצת כמו קריירות המכללות שלהם, גם ב-NBA תמיד הייתה סביבם הרגשה שהם יכולים לעשות יותר. סטאקהאוס, שהיכולות הטבעיות שלו תמיד היו מרשימות בהרבה משל וואלאס, לבטח יכול להיחשב על ידי רבים לאכזבה. השנתיים הראשונות שלו לצד אלן אייברסון בפילדלפיה היו אסון כשהקבוצה הייתה אחת הגרועות בליגה. גם עונת השיא שלו (29.8 נק' בדורויט ב-2000/1), נראית כיום חריגה בנוף הקריירה הכללי שלו. וגם היא הגיעה בשורות קבוצה שלא הגיעה לפלייאוף. אחר כך הגיע הציוות עם מייקל ג'ורדן הזקן בוושינגטון. עוד ניסיון שנגמר רע, ובלי פלייאוף. התקופה המשמעותית ביותר שלו הגיעה דווקא כשחקן שישי בדאלאס, איתה הגיע לגמר ה-NBA ב-2006. בסופו של דבר, נראה שמה שייזכר מהקריירה שלו יהיה בעיקר סדרת היי לייטס ביוטיוב.
לעומתו, אפשר לומר שוואלאס עשה הרבה יותר, למרות חסרון משמעותי ביכולות הפיזיות. וואלאס אף פעם לא היה מהיר במיוחד, חזק במיוחד ואף פעם לא ניתר גבוה במיוחד. אבל הכלי העיקרי שלו היה בעיקר מה שהיה חסר לסטאק – איזושהי גאונות כדורסל שאי אפשר ללמד. גם לא בצפון קרוליינה. האירוע המשמעותי ביותר בקריירה שלו הוא כמובן הזכייה הנהדרת עם הפיסטונס באליפות ב-2004, אבל עם הגודל, הרכות והמוח שלו, גם שיד יכול היה לפרוש עם קריירה עשירה יותר. למען האמת, הוא צריך היה לפרוש עם קריירה של שחקן היכל תהילה – הישג שכרגע הוא גבולי מבחינתו.
ב-2010 וואלאס פרש. עניין שסטאקהאוס פלירטט איתו בשנתיים האחרונות, כשאפילו החל לפרשן בזמן שלא הייתה לו קבוצה. אבל אז הגיע קיץ 2012, ואיתו הזדמנות לשניהם לחדש את הקשר שלהם עם הפרקט. הסגל הזקן במיוחד של הניקס נראה היה כמו המקום המושלם בשביל שיד לחזור. ואווירת ההתחדשות הניו יורקית של הנטס עשתה לסטאקהאוס הייתה די והותר מבחינת סטאקהאוס.
כיום, בגיל 38, אפשר היה לצפות שהם סתם ישבו על הספסל ויתרמו רק ניסיון וטיפים באימונים. זה בטח מה שאפשר היה לחשוב לפני המשחק המתוכנן הראשון בין הניקס לנטס, אילו היה נערך במועדו המקורי. אבל כמעט חודש בתוך העונה, שני הווטרנים מראים שיש להם מקום בליגה הזו. סטאק מקבל 14 דקות למשחק בנטס ומחזיר 4.4 נקודות, עם שלשה למשחק, ומהווה גיבוי ראוי לחוליית הסווינגמנים של הקבוצה. שיד מקבל 15 דקות למשחק בניקס, זמן שמספיק לו כדי לקלוע 8.2 נקודות, להוריד 4.1 ריבאונדים ולצלוף בעצמו שלשה למשחק. אז כן, לעבור את השומר הם כבר לא ממש יכולים, סטופרים הגנתיים הם כבר לא ממש מהווים. אבל בגיל 38 ועם תפקיד בעל ערך בשתיים מהקבוצות הטובות בליגה, בטח גם דין סמית' יושב בבית ומתגאה. מבחינת המאמן בן ה-81, שפרש כאמור ב-97, ניקס-נטס זה המשחק האחרון שעדיין מפגיש שחקנים שהיו חניכים שלו. בשבילו, זה דרבי פרטי. רק במקרה הוא מתרחש בעיר החשובה בעולם.