אתם מכירים את זה שאתם רואים כותרת מתלהבת ומשתפכת נורא לקליפ ביוטיוב או בפייסבוק ואז הקליפ קצת מאכזב? אז לפני כמה שבועות אחד החברים שלי שיתף בפייסבוק קליפ בו נראה שחקן מסויים כשהוא מוקף מספר שומרים. השחקן המסויים הזה כדרדר פעמיים-שלוש, והשתחרר בצורה באמת יפה מהשמירה, בפינת המגרש ליד דגל הקרן. לקליפ היו כמובן הרבה מאוד שיתופים ולייקים ותגובות מהללות ומשבחות. כראוי.
אבל הכותרת של השיתוף הזה, ושל אחרים, שחזרה על עצמה גם בחלק גדול מהתגובות, הכריזה כי מדובר בגאון הכדורגל הכי גדול בעולם, בקוסם שאין שני לו. ואני כבר ציפיתי למשהו באמת חסר תקדים. בפועל, כאמור, זה היה מהלך יפה, חביב באמת, אבל לא משהו שלא רואים כל שבוע אם מחפשים כמו שצריך ב-101greatgoals.
מה שגרם לכך שהכותרות וההפניות היו כאלה משתפכות זו עובדה אחת: השחקן בקליפ היה אנדרס אינייסטה. ואם קלטתם מה נהיה סביב השחקן הזה בחודשים האחרונים, אז אין ממש צורך לציין שאם זה היה שחקן אחר, שמונים אחוז מההתלהבות בפייסבוק הייתה נעלמת.
אלא שהיום הוכרז כי הוא מועמד לתואר "כדור הזהב", מה שגרם לי לחשוב שכן יש צורך לציין את העניין הזה. שכן יש צורך לעמוד על הנקודה הזו, שאם זה לא אינייסטה בקליפ, אולי אני אפילו לא הייתי נתקל בוידאו הזה. כי ההתלהבות מהקליפ ההוא היא סממן של אותה תופעה שהביאה לאינייסטה את המועמדות ל"כדור הזהב". לתופעה הזו יש שם. קוראים לזה "אובר-רייטד".
"אובר-רייטד" זה בלי שום ספק מונח שהוא "אובר-יוזד". משתמשים בו יותר מדי, הוא נזרק לאוויר בתדירות הולכת וגוברת בשנים האחרונות. אבל יש לכך סיבה – בעידן המידע והשיתוף, הרבה דברים זוכים להייפ מוגזם. ההייפ המוגזם מביא איתו את תווית ה"מוערך יתר על המידה". העניין עם אינייסטה זה שלא רק בפייסבוק וביוטיוב ובטוקבקים זה קורה. זה גם גלש אל מי שמצביע לדברים כמו "כדור הזהב".
שיהיה ברור, אני מדגיש את זה בצורה שלא משתמעת לשני פנים: אינייסטה הוא שחקן נפלא. אין רבים כמותו בעולם. הוא דריבליסט מצוין, גם אם לא נוצץ כמו אחרים, הדיוק שלו במסירה הוא מהגבוהים שראינו וחכמת המשחק שלו ומהירות המחשבה שלו הם מהרמה הכי גבוהה, בכל ספורט שהוא.
ועדיין, עצם הצבתו כאחד משלושת השחקנים המועמדים לתואר כדור הזהב משלימה את התהליך שהפך את אינייסטה לאחד השחקנים הכי אובר-רייטד שיש, ואולי אף לכדורגלן הכי אובר-רייטד בעולם נכון להיום.
מה שקרה זה שאינייסטה הפך לאגדה, אבל בקיץ האחרון האגדה הזו יצאה מפרופורציות. זה התחיל באזור 2003-2004. אינייסטה היה אז כמעט בן 20 והתחיל לקבל דקות והופעות באופן קבוע בברצלונה. הילד הרזה והחיוור, שגדל במועדון, היה כמובן אחד מיקירי הקהל. אח"כ הקבוצה הזו החלה לנצח בלי הפסקה (עוד בעידן רונאלדיניו ופרנק רייקארד, עליו נבנתה השושלת של מסי-גווארדיולה), ואינייסטה – שאף פעם לא היה סקורר או מבשל בכמויות – עלה מדרגה. מיקיר הקהל הוא הפך ליקיר הפרשנים. השחקן האחד הזה שפרשנים מהללים. כי כשהם מהללים שחקן שלא כובש ולא מבשל, הוא יוצאים טוב. כאן אגדת אינייסטה כבר הייתה בתהליכי בנייה מתקדמים.
אח"כ גדולתה של ברצלונה העבירה הילוך, הקבוצה טרפה תארים ושברה שיאים, ואינייסטה, שלא היה אחד מהשלושה שחקנים הכי חשובים בקבוצה, כן היה היה חלק בלתי נפרד מההצלחה ההיסטורית הזו. במקביל, דברים דומים קרו לנבחרת ספרד, גם שם הוא היה בורג מרכזי (אבל אף פעם לא מה-2-3 המרכזיים ביותר). וכך, תואר ועוד תואר, מקומו של אינייסטה בהיסטוריה הלך וגדל. בימים האלה אפשר היה לומר עליו שהוא אולי אפילו קצת "אנדר-רייטד". קצת מתחת לרדאר כשמדברים על גדולה בכדורגל כיום.
ואז הגיעו שני השערים ההם. האחד מול צ'לסי, השני בגמר המונדיאל, שהפכו את אגדת אינייסטה לגדולה מתמיד. רחובות נקראו על שמו, ערים העניקו לו את מפתחותיהן, תינוקות הולבשו במדיו. לא הייתה דרך לברוח מזה – והאמת היא שגם לא היה כל צורך לברוח מזה. אינייסטה הרוויח את הכל ביושר. אתה לא נהיה בורג חשוב בשתי הקבוצות הכי טובות בעולם, מהטובות בהיסטוריה (ברצלונה ונבחרת ספרד) בלי להיות שחקן ענק.
אבל עדיין, אף אחד לא היה חושב להעניק לו את התארים ששמורים לגדולי הדור. לאלה שכובשים יותר מכולם, לאלה שמבשלים יותר מכולם, לאלה שמנהיגים ומובילים (מובילים!) את הקבוצות שלהם לתארים יותר מכולם. במלים אחרות, זה היה ברור שהוא לא באותה שורה כמו לאו מסי, כריסטיאנו רונאלדו, צ'אבי, או בזמנם קאקה, רונאלדיניו, הנרי. כאלה. אינייסטה התברג מיד אחריהם. וזה היה המקום הראוי לשחקן שאף פעם לא הוביל קבוצה לתואר, שאף פעם לא כבש יותר מכולם, שאף פעם לא בישל יותר מכולם. לשחקן שתמיד היה בורג מאוד חשוב במכונה מאוד משומנת, אבל אף פעם לא הרכיב המרכזי.
ואז, כשנראה היה שאגדת אינייסטה הגיע למקום הראוי לה, הגיע היורו האחרון – הרכיב המרכזי בהפיכת אינייסטה לכדורגלן הכי אובר רייטד בצמרת העולמית. שוב אותה מכונה, שוב אותה דהירה חסרת תקדים לתואר היסטורי. רק שהפעם, צ'אבי לא היה טוב כמו תמיד, ואינייסטה עלה כיתה והפך לשחקן הבולט בספרד. אמנם לספרד לא היה אף כוכב אמיתי שהתעלה מעל כל הטורניר וניפק מהלכים או משחקים שיחקקו בזיכרון לנצח, אבל היה ברור שעם תצוגה כזו דומיננטית, תואר השחקן המצטיין של הטורניר צריך ללכת למישהו מספרד. התשובה הברורה הייתה צריכה להיות איקר קסיאס – הנבחרת שלו ספגה שער אחד כל הטורניר. רק שהפרס הלך לאינייסטה.
ומכאן כבר היה קשה לעצור את התופעה. רק בגלל שהוא נבחר לשחקן המצטיין של הטורניר (זכייה שאפשר היה להתווכח עליה, כאמור), פתאום הוא הפך למועמד לגיטימי ומתבקש לשחקן השנה של אופ"א באירופה. והוא באמת היה מועמד. ואח"כ, איכשהו, הוא גם זכה – על חשבון שחקנים שעשו יותר ממנו ושהגיע להם יותר ממנו. איכשהו, קסיאס, רונאלדו ומסי – כולם הפסידו לו בהצבעה הקובעת.
ומאז, התופעה ממשיכה להזין את עצמה. כי עכשיו, עם תואר השחקן המצטיין של היורו, ועם שחקן השנה של אופ"א באירופה, מה – לא נעמיד אותו לכדור הזהב? חייבים! וכך, שוב הוא נמצא בשלישייה האחרונה של המועמדים. וכך, נכון לעכשיו, בלון אינייסטה מעולם לא היה מנופח יותר. למרות שההצבעה הזו, לכדור הזהב, הייתה בדיוק הצ'אנס להחזיר אותו למימדים הרגילים שלו.
כי גם אם מסתכלים אובייקטיבית, איך אפשר להצדיק את זה שזה שהוא שם וקסיאס לא? הרי ראשית, זכייה ביורו יש לשניהם, וקסיאקס היה לא פחות מרכזי ממנו בתואר הזה. ושנית, לקסיאס יש אליפות, שלאינייסטה אין, כי ריאל מדריד של איקר זכתה בה על חשבון ברצלונה, בה אינייסיטה איננו אחד מ-3 השחקנים החשובים ביותר. במלים אחרות, איך זה אפשרי שקסיאס לא מועמד, בעוד אינייסטה – שכבר מחזיק בשני תארים אישיים – מועמד לשלישי, ולחשוב מכולם?
התשובה לשאלה היא הייפ. ובניגוד למה שאנחנו רגילים, אל תחפשו אותה בגוגל. תמצאו אותה בפייסבוק. גם ככה זה כנראה האתר שהמצביעים הסתמכו עליו.