חטא החמדנות: כסף וכוח הובילו להחלטת אופ"א לגבי יורו 2020

פלאטיני הצהיר על רצונו לשתף כמה שיותר מדינות בחגיגה, אך מאחורי המהלך מסתתר הרצון לגזור קופון יותר שמן ולהתחבב על ראשי ההתאחדויות. "סליחה על ההשאלה" מתחבט בסוגיה, וגם: הקאמבק הגדול באישון לילה של מארק סלבי

ניצן פלד  07.12.12 - 19:45
הכסף מניע. פלאטיני (gettyimages)
הכסף מניע. פלאטיני (gettyimages)
תחילת כתבה

מה המלה להחלטה לארח את יורו 2020 על פני כ-12 מדינות?

חמדני. וזו חמדנות מפוארת, עניפה, ביותר ממובן אחד.

אבל קודם כל, נתחיל ממה שטוב בזה. ואני מודה, לבד לא ממש הצלחתי לראות מה טוב בזה, עד שהתווכחתי בפייסבוק עם חבר, יואב דובינסקי שמו (שיש לו בלוג בדה באזר), אדם שמבין דבר או שניים בארגון טורנירי ספורט. יואב הסביר לי בדרכו הנעימה שקודם כל - זה יחסוך כסף. אם כל מדינה או צמד מדינות יארחו רק כמה משחקים, לא צריך יהיה לשפוך את כספי משלמי המסים על שיפוצים, תשתיות חדשות ובעיקר, לא יצטרכו לבנות אצטדיונים חדשים. מה שלבטח ימנע את תופעת הפילים הלבנים המוכרת והעצובה.

שנית, זה נותן ליותר מדינות את האפשרות להיות חלק מהחגיגה, ולארח משחקי יורו. הונגריה ורומניה כנראה לא היו זוכות לארח את היורו, אבל ככה יש להם סיכוי לקבל למשל את משחקי בית א'. גם משהו, לא? זה יגביר את החשיפה למדינות ובנוסף יאפשר ליותר אוהדים גישה ליורו, כשהמקומיים יוכלו לראות משחקים "קרוב לבית" ומבלי שיצטרכו לטוס למדינה אחרת ולממן לעצמם גם שהות של כמה ימים לפחות.

אכן, כולן סיבות ראויות. אבל, את סיפור הפילים הלבנים אין שום בעיה לפתור - פשוט מגבילים את המדינות שמגישות הצעות לאירוח למספר מסויים של אצטדיונים חדשים (נגיד, אחד), מחייבים שהוא יהיה בעיר גדולה ומחייבים עוד בשלב ההצעה ולפני שהונחה אבן אחת, להציג חוזים חתומים עם מי שיאכלס את האצטדיון אחרי המשחקים. כולל ערבויות ממשלתיות. אם אי אפשר, פשוט מגישים הצעה שלא כוללת אצטדיון חדש. זה לגמרי בסדר.

ועוד באותה סוגייה - העובדה שמדינות שיארחו, למשל, רק את משחקי בית א', לא יצטרכו "לשפוך את כספי משלמי המסים" על שיפוצים והוצאה על תשתיות היא לאו דווקא דבר טוב. הטורנירים האלה הם הרבה פעמים סטימולטור, מאיץ, לפעילות שכזו - שבלעדי הטורניר לעולם לא הייתה מתרחשת. שיפוץ תשתיות עולה הרבה כסף, וטורנירים שכאלה, שמביאים איתם המון תשומת לב, תיירות ומשקיעים, מאפשרים להתחיל בשיפוץ שנשאר הרבה אחרי המשחקים ותורם לרווחת האזרח. מזרח לונדון הפכה לריאה שלישית עבור הבירה האנגלית הודות למשחקים האולימפיים, ודבר מזה לא היה קורה אלמלא המשחקים האולימפיים.

ולגבי הטיעון של ה"שיתוף" של יותר מדינות ואוהדים, ובכן, אני חייב לומר: זה בדיוק מה שהורג את כל העניין הזה של "טורניר גמר". כל מי שאי פעם ביקר בטורניר גמר כלשהו (מונדיאל, יורו, משחקים אולימפיים), או אפילו עבר בעיר שהיא חלק מהמשחקים, יודע למה אני מתכוון. מה שהופך את הטורנירים האלה לטורנירים אמיתיים זו האווירה של "מסיבת כל העולם". האווירה של "אנושות מאוחדת". גם אם היא אווירה שקרית או רגעית, זה הקסם. אנשים מכל העולם, מגיעים לאותו מקום, שמים את כל הצרות והמחלוקות בצד, וחולקים תשוקה לספורט. הרחובות, הפאן-זון, כל מסעדה, מועדון, מלון או פארק מרגיש כמו המקום הכי חשוב בעולם כרגע, והכל ביחד מספק את האווירה הקסומה והמרגשת של טורניר גדול. מה מכל זה יישאר, אם הונגריה ורומניה ייארחו את משחקי בית א', ואם בבודפשט ישחקו צרפת נגד טורקיה, ובבוקרשט ישחקו שווייץ נגד פורטוגל? כמה אווירה בעיר זה כבר יכול לעורר? הרעיון הזה, הלכה למעשה, מרוקן מתוכן את כל האווירה שעושה טורניר גדול לחגיגה ענקית.

אז למה זה קורה? ובכן, מזה התחלתי. חמדנות. חמדנות ראשונה היא לכסף: יותר מדינות מארחות = יותר אזורי אוהדים ממותגים. הפאן-זון האלה, על דוכני המרצ'נדייז, הבירות והנקניקיות במחירים מופקעים שלהם, הם לא הרבה יותר ממסחטת כסף. כשהם נערכים בברלין, בזמן מונדיאל, אתה לפחות באמת מרגיש חלק מחגיגה עולמית, מאנושות אחת גדולה, מאושרת ומאוחדת. אבל כשהם ייערכו בזאגרב, פשוט כי קרואטיה ו...סרביה (?) יארחו את משחקי בית ב', מה מהצידוק הזה יישאר? ובכן, רק הצידוק הכלכלי.

החמדנות השנייה היא החמדנות לכוח. אחרי ששינה את שלב מוקדמות ליגת האלופות וגרם לכך שבכל שנה יש לנו כמה אלופות מליגות "קטנות" בשלב הבתים של הצ'מפיונס - מהלך שנעשה כדי לחזק את מעמדו בקרב כמה שיותר מדינות - מישל פלאטיני, נשיא אופ"א, ממשיך באותו קו בדיוק. "המממ... אם אני אאלץ לבחור שתי מדינות שייארחו את יורו 2020, כל היתר שלא קיבלו יכעסו עליי ואני אאבד את התפקיד. מה עושים?", חשב לעצמו מישל. ברור מה עושים - נותנים לכוווווווולם לארח את היורו. וככה אף אחד לא ייכעס, וככה גם רומניה וגם הונגריה וגם קרואטיה וגם לטביה - כולם יאהבו אותו ויצביעו לו. כי הוא זורק להם עצמות. בזמן שהוא זורק את כל מה שאנחנו אוהבים בטורנירים הגדולים לפח הקרוב למקום מגורינו. ככה, שלפחות נרגיש חלק.

תן ציון: הקאמבק של מארק סלבי

בסיבוב הראשון של אליפות בריטניה הפתוחה, אחת מתחרויות הדירוג החשובות של השנה בסבב הסנוקר העולמי, מארק סלבי - המדורג 2 בעולם - מצא עצמו בשוויון 3:3 בפריימים, במשחק של הטוב מ-11 (כלומר, צריך לנצח 6). מהצד השני ניצב מייקל ווייט הצעיר (21), שחשב שיש לו סיכוי. אז חשב. סלבי ניצח בכל שלושת הפריימים הבאים, והמשיך לסיבוב השני. שם, בשמינית הגמר, הוא פגש את ראיין דיי, המדורג 22 בעולם. סלבי שוב פתח חלש ודיי כבר הוביל 0:3. ואז, שוב, סלבי התעורר וניצח חמישה פריימים רצופים, בדרך ל-4:6 ולמקום ברבע הגמר.

ואתמול בלילה, ברבע הגמר... מה קרה? ובכן, ברבע הגמר הוא פגש בניל רוברטסון, שלקח ב-2010 את אליפות העולם בגיל 28 וכיום מדורג חמישי בעולם. קרב איכותי של ממש, ובטח לא שחקן שגם מולו כדאי להיכנס לבור. אז מה אם לא כדאי. רוברטסון שיחק מצוין, ניצל כל טעות של סלבי, וניצח פריים אחרי פריים בדרך ל-0:4 מדהים. בשלב הזה הבחורה שהתחתנה איתי (וכן, ראתה איתי סנוקר באמצע הלילה!) הסתובבה לישון. אמרתי לה שיש סיכוי. תמיד יש סיכוי. בטח בסנוקר. "יש לו סיכוי לנצח כמו שלי יש סיכוי לנצח, מכאן, מהספה", אמרה ונרדמה. כשעתיים אח"כ, באזור 2 בלילה, כבר הייתי יכול להעיר אותה רק לשניה כדי להביא לה את המשקפיים ולבקש ממנה להישיר מבט אל המרקע. הפעם סלבי לא היה צריך לעצור את הקאמבק כדי לעשות את זה דרמטי יותר. הוא הלך והשתפר עם כל מכה, קיבל ביטחון, עד שפשוט חרך את השולחן, שיחק סנוקר יעיל וקטלני, וניצח 4:6.

"פתחתי את ההתמודדות בצורה פתטית, אני חייב להפסיק עם זה", אמר סלבי אחרי שמצא עצמו בחצי הגמר. ואנחנו יכולים רק לבקש ממנו לחכות עוד שנייה לפני שהוא מפסיק עם המנהג  הזה. בכל זאת, יש לו עוד מטרה אחת להשיג. אחרי 3:0 ו-4:0 זה לגמרי מתבקש שיכניס את עצמו לפיגור 5:0, וייצא ממנו כמו ענק. כשזה יקרה, הקאמבק יקבל ציון 100 מושלם. בינתיים הוא יסתפק ב-95. בתקווה שזה ידרבן אותו להמשיך עוד קצת עם הפתיחות הפתטיות האלה.