הצטרפו אלינו
ברשתות החברתיות:

מי צריכה לצאת שמחה יותר מהלילה, קליפרס או לייקרס?

כריס פול שלט, למאר אודום חזר, קובי בראיינט היה ענק ופאו גאסול נעלם. אז מי תצחק אחרונה בקרב על LA?

ניצן פלד  05.01.13 - 15:43
תחילת כתבה

זה באמת היה משחק כדורסל מצוין, ולמרות היכולת החלשה של ברוקלין נטס בשבועות האחרונים, ה-NBA נהנית בימים אלו ממצרך נדיר מאוד בליגה הזו בפרט, אבל גם בספורט האמריקאי בכלל: משחקי דרבי חמים. יריבויות עירוניות. הנטס והניקס כבר סיפקו לנו שני משחקים טובים השנה, והקהל בברוקלין מתגבש לאט לאט לכדי קהל שיכול לתת פייט לזה של המדיסון סקוור גארדן. וגם בלוס אנג'לס, עיר עם תרבות ספורט הרבה פחות צינית מזו של ניו יורק, אנחנו עדים ליריבות אמיתית. היריבות הזו מונעת לא מעט מכך שבניגוד לניו יורק, כאן שתי הקבוצות חולקות אולם, ולשתיהן יש שאיפות לאליפות. תוסיפו לזה את פיאסקו הטרייד של כריס פול מלפני שנה וקצת, ואת העובדה (הקצת מוזרה) שבקליפרס יש לא פחות מארבעה שחקנים שהיו עד לא מזמן שחקני לייקרס, ותקבלו יריבות ספורטיבית מעניינת, איכותית ומבטיחה.

וגם מפתיעה – כי נכון לעכשיו הבכורה העירונית שייכת לקליפרס. זה נשמע מדהים ולא אמיתי, אבל המועדון הכושל בתולדות הספורט המקצועני בארה"ב נהנה מההגמוניה העירונית על פני מועדון הכדורסל המוצלח בתולדות ה-NBA. וההגמוניה הזו אושררה היום בבוקר, כשקליפרס ניצחה 102:107 את הסגולים מהצד השני של מסדרון חדרי ההלבשה.

אבל האם הניצחון הזה באמת משארר את ההגמוניה? האם באמת קליפרס יכולה לצאת מהמשחק הזה כשהיא בטוחה שמבין שתי הקבוצות של לוס אנג'לס, היא זו שתלך יותר רחוק העונה? לא בטוח בכלל.

ראשית, הדברים הטובים:

1) קליפרס שלטה במשחק והובילה לכל אורך הדרך. היא הובילה 0:2 וגם 28:45 (יתרון השיא). והיא שרדה כמה וכמה ניסיונות קאמבק של קובי ברייאנט (בעוד משחק מעולה) והחברים, שחזרו למינוס 4 (50:46) ומינס 3 (61:58), ואחרי פיגור 80:66 שוב למינוס 2 (99:97), דקה ושתי שניות לסיום. זו הייתה הפגנה נהדרת של שקט נפשי וביטחון עצמי.

2) היא עשתה את זה  בלי ג'מאל קרופורד, שחקן ההתקפה  השני או השלישי הכי חשוב  שלה, שקולע העונה ברבע האחרון  יותר נקודות בממוצע למשחק מכל  שחקן אחר בליגה שאיננו קובי  ברייאנט. קרופורד סבל מכאבים ברגל ולמרות שהתלבש, לא עלה למגרש. זה השאיר חור גדול ביכולת של הספסל (המצויין) של קליפרס לייצר הרבה נקודות במעט זמן והוציא בעצם מתכנית המשחק של ויני דל נגרו את השחקן השני הכי טוב בקבוצה בלייצר לעצמו סל, אחרי פול.

3) למאר אודום נתן אות חיים. אחרי הטרייד מלוס אנג'לס והתקופה המזעזעת בדאלאס, ואחרי שנזרק מהקבוצה, ואחרי שפתח את העונה הנוכחית עם קליפרס בצורה חלשה מאוד, אפשר באמת היה להשתכנע שהוא את שלו עשה, שהסוס גמור ושיותר לא נראה אותו מעלה תרומה משמעותית לקבוצת NBA. אבל למרבה ההפתעה, אודום מתחיל להתאפס על עצמו, ועם 9 נק', 6 ריב', 2 אס', חטיפה ו-3 חסימות, ב-24 דקות בהן קלע ב-4 מ-6 מהשדה (כולל 1 מ-1 משלוש), דקות בהן הקבוצה שלו הייתה בפלוס 7 – הוא נתן את המשחק הטוב ביותר שלו העונה, ודווקא מול האקסית. אם אודום יחזור להיות שחקן חיובי, כזה שעולה מהספסל לעמדות 3-4, תורם נקודות, ריבאונד ועזרה בהנעת הכדור – ולא פחות חשוב מזה, קשיחות, פוקוס וניסיון של אלוף – הוא עוד יכול להתברר כהבדל בין עונה מצוינת לעונה היסטורית. לא פחות.

לעומת זאת, גם לייקרס יכולה לצאת מהמשחק הזה עם כמה דברים טובים.

1) קובי ברייאנט מפחיד. היום הוא קלע 38 נקודות ב-25 זריקות, הפעם ה-4 העונה שהוא קולע יותר מ-35 ב-25 זריקות ומטה. חוץ מזה, היו לו העונה כבר 14 משחקים בהם מספר הנקודות שקלע היה גבוה ב-10 לפחות מהזריקות שלקח (למשל, 30 נקודות ב-20 זריקות). זה מדהים לומר את זה עכשיו, ב-2013, אבל זו התקופה הכי אפקטיבית של קובי ברייאנט כסקורר בכל הקריירה שלו. וגם אם אפשר לבוא שוב ולטעון ש"כשקובי קולע הרבה אז לייקרס מפסידה", הרי שמי שצפה במשחק ראה שלא רק שקובי לא כפה את עצמו על ההתקפות של הלייקרס, הוא ניזון מיכולת המסירה ההיסטורית של סטיב נאש והיה מי שבכל פעם מחדש התניע את ניסיונות הקאמבק של הלייקרס. לא משנה המאזן הנוכחי של לייקרס, כשקובי משחק ככה היא תמיד מועמדת לאליפות.

2) גם כשלייקרס משחקת בסטייפלס סנטר כשהאורות על היציעים הגבוהים דולקים ועל הפרקט מרוחים צבעי הלבן-אדום-כחול של הקליפרס, זו עדיין העיר שלה – ושומעים את זה גם דרך הטלוויזיה. אם השתיים תיפגשנה בפלייאוף, גם העובדה שפול, בלייק גריפין והחברים מלוב סיטי יגיעו עם מאזן טוב יותר מהעונה הסדירה לא באמת יסדר להם יתרון ביתיות.

3) קליפרס שיחקו כדורסל איכותי, כל מי שעלה לפרקט שם נתן משחק טוב עד מצוין. זה היה אצלם בבית, לייקרס עדיין מחפשת את עצמה, עדיין לומדת לשחק סביב נאש, ועדיין סובלת מנוכחותו של פאו גאסול. גאסול כל כך לא רוצה להיות שם, כל כך לא קשור לחבריו לקבוצה, להתקפה ובכלל למה שלייקרס מנסה לעשות, שזה עצוב ומדהים גם יחד. ועדיין – למרות היכולת של קליפרס, למרות הבעיות שעדיין קיימות בלייקרס – הקבוצה בסגול וזהב לא נתנה למשחק הזה לברוח לה והייתה יכולה גם לנצח בו. הקאמבק האחרון, שגרם לכך שמשחק שהתנהל בחלקים גדולים מהזמן ביתרון דו ספרתי לזכות קליפרס, יגיע לסיום צמוד, דרמטי ומותח, צריך להוציא דווקא את הלייקרס עם הטעם הטוב יותר בפה.

ללייקרס יש עוד שלושה חודשים וחצי להתחבר. שלושה חודשים וחצי להטמיע את נאש, שלושה חודשים וחצי ללמוד את מייק ד'אנטוני, שלושה חודשים וחצי בהם הגב של דווייט הווארד יחזור לבריאות מלאה. ולא פחות חשוב – יש להם מעט יותר מחודש לשלוח את פאו גאסול בטרייד. כולנו דמיינו כיצד נאש-קובי-פאו-דווייט יהפכו את הלייקרס לקבוצה הכי מפחידה בליגה, אבל נאש רק חזר לעניינים, דווייט עוד מחלים, וחמור מכל: פאו בכלל לא בעסק והתרומה שלו שלילית בחלק גדול מהמשחקים. במשחק הבוקר, לייקרס היו במינוס 20 (!) ב-27 הדקות של הספרדי על הפרקט.

עם זאת, ערכו של גאסול בשוק עדיין גבוה, ואפשר לסמוך על לייקרס שימצאו את העסקה הנכונה. אמנם, טרייד על אמארה סטודמאייר לא יקרה, אחרי שהאחרון לכלך השבוע על דאנטוני (שאימן אותו 8 עונות וחצי, בשתי קבוצות שונות) – והעובדה שאין סיכוי שעסקה שכזו תצא לפועל היא כנראה לטובת לייקרס. אבל משהו אחר יקרה. חייב לקרות. לייקרס תקבל עבור גאסול שחקן אחד מצויין או שניים טובים – וחשוב יותר, מי שיגיע ירצה להיות בלייקרס, ויביא עמו רעננות, תשוקה ואמביציה. כשזה יקרה, ללייקרס יהיו כמעט חודשיים להכניס אותו לקצב, ולהגיע לפלייאוף מוכנים. ואז הם יוכלו להסתכל על המשחק מלפנות בוקר ולהיזכר איך הרבה לפני שהם התחברו, הם עדיין היו קרובים לנצח את קליפרס, "בחוץ", במשחק מצוין של היריבה. איך אחרי הפסד שהוריד אותם למאזן 17:15, הם עדיין יצאו יותר מרוצים מהיריבה העירונית. כי צוחק מי שצוחק אחרון, ובלייקרס תמיד מוצאים את הדרך לחזור לחייך.