זה לא היה קרב הוגן. מצד אחד, קבוצה זקנה, איטית, במשבר מקצועי וחברתי מתמשך, עם ספסל קצר שהפך לאחרונה לקצר עוד יותר, כששלושת שחקני הפנים הבכירים שלה – שניים מהם שחקני חמישייה בכירים – יושבים בצד ולא משחקים בגלל פציעות. קבוצה ברצף של הפסדים שרוב הזמן נראית כמו חבורה של אנשים שלא ממש רוצים להיות על הפרקט, ואם כבר אז רצוי שלא ביחד, ושמשחקת כמעט בלי אש ותשוקה לניצחון בכלל.
מצד שני, קבוצה צעירה, מהירה, אתלטית, שמשחקת כדורסל מעולה ורק הולכת ומשתפרת, עמוקה, מוכשרת, ששיאה עוד לפניה. חבורה של שחקנים מחוייבים, רעבים, שמתים אחד על השני, שהכימיה שלהם על ומחוץ למגרש היא אולי הטובה בליגה, שמשחקת כל הזמן בהילוך גבוה ושכל משחק עבורה הוא הזדמנות להמשיך ליהנות, להשתפר, להתחזק, להצהיר.
אה, כן, ואם כל זה לא מספיק – אז החבר'ה הצעירים באו עם רצון לנקום. על מה לאוקלהומה סיטי ת'אנדר יש לנקום בלוס אנג'לס לייקרס? שום דבר נקודתי שקרה לאחרונה, אבל הרבה מאוד דברים שהצטברו בשנים האחרונות.
ב-2010, הת'אנדר ה(מאוד מאוד)צעירים ניצחו 50 משחקים, ובמערב עמוס קבוצות טובות – אפילו יותר מאשר העונה – זה הספיק להם רק למקום השמיני במערב, ולמפגש סיבוב ראשון מול האלופה המכהנת, לייקרס. כל מי שצפה בסדרה הזו ידע שהת'אנדר היא קבוצת העתיד, אבל לאף אחד גם לא היה ספק שלייקרס היא קבוצת ההווה. ת'אנדר חזרה מפיגור 2:0 ל-2:2, הובסה במשחק 5 והפסידה את השישי בבית, בנקודה. זה היה פייט נהדר, שרק חישל וחיזק את קווין דוראנט, ראסל ווסטברוק, וגם את היריבות המתפתחת בין הקבוצות.
ב-2011 הן סיימו 2 ו-4 במערב, ולא נפגשו בפלייאוף, אבל העונה שעברה – המקוצרת – ראתה גם את הטראש טוק בין קובי ברייאנט לג'יימס הארדן ודוראנט ("הם לא יכולים לשבת איתי בשולחן ארוחת הצהריים"), את תקרית המרפק של רון ארטסט (כשהוא עושה דברים כאלה, הוא חוזר להיות ארטסט) לראש של הארדן לקראת סיום העונה הסדירה, וגם סדרת סיבוב שני – שלימדה את כל הצופים כי התהליך שהתחיל שנתיים קודם לכן הושלם, ובצורה חדה וכואבת במיוחד עם 1:4 מוחץ.
פרק נוסף ביריבות הזו החל להיכתב בפגרה האחרונה, כשלייקרס התחזקה (על הנייר...) יותר מכל קבוצה אחרת, וכשאוקלהומה סיטי איבדה את הארדן. לא מעט אנשים חשבו שההיחלשות של הת'אנדר וההתחמשות המחודשת של הלייקרס החזירו את קובי והחברים לעמדת הפייבוריטית במערב. אבל לקבוצה המיוחדת שסם פרסטי בנה ושסקוטי ברוקס מנהל היו תכניות אחרות. האמת? גם ללייקרס.
למשחק הראשון בין הקבוצות העונה – ב-7 בדצמבר, כשלייקרס חייבים את הניצחון כדי לחזור למאזן מאוזן של 10:10, דוראנט ו-ווסטברוק באו כדי להוכיח משהו. שניהם בקושי ירדו מהמגרש, שיחקו 4 דקות יותר מהממוצע שלהם, ואת מה שהם עשו בזמן שבילו על הפרקט לא יוצא לנו לראות יותר מדי, גם לא בעידן של "חבורות הכוכבים" – דוראנט קלע 36 ב-19 זריקות, עם 9 ריבאונד ו-4 אסיסטים, ווסטברוק התפוצץ עם 33 כולל 5 מ-8 לשלוש ו-8 אסיסטים. מול יום מעולה נוסף של קובי (35, 7 אסיסטים), תצוגה של 23 ו-18 של דווייט הווארד ויום של 11 שלשות קבוצתיות ב-39%, זה הספיק לניצחון ב-6 נקודות, אחרי מחצית ראשונה מצויינת שהסתיימה ב-53:67 לת'אנדר.
מה שקרה מאז זה דבר מאוד פשוט: שתי הקבוצות הקצינו עוד יותר את הכיוונים שהן הלכו בהם מפתיחת העונה. אוקלהומה סיטי המשיכה לנצח עד שעלתה למקום הראשון במערב עם מאזן 4:21, לייקרס המשיכה להפסיד.
וכך קיבלנו הבוקר משחק שהוא פשוט לא כוחות, שלדקות ארוכות היה פשוט לא נעים כל כך לראות. אפשר היה לצפות אולי שהת'אנדר ירחמו קצת על הלייקרס. בכל זאת, קבוצה עם כמה שחקנים שמגיע להם כבוד. ועם עוד שני משחקי חוץ בימים הקרובים, גם הת'אנדר היו יכולים להיעזר במנוחה. אבל עם כל המטען בין הקבוצות, לא היה סיכוי שזה יקרה.
ווסטברוק, הילד מלונג ביץ', קליפורניה, שלכל משחק מול הלייקרס מגיע עם רצון מיוחד להוכיח משהו, ודוראנט, שאחרי המשחק אמר "לא רצינו לתת להם לחזור לעניינים נגדנו", נשארו על המגרש עד שלב מאוחר ודאגו לסגור את העניין בעצמם. הם הוחלפו בג'רמי לאמב ודיאנדרה ליגינס רק 4:26 לסיום, כשת'אנדר מובילים 85:110. באותה שנייה גם מייק ד'אנטוני הבין את הרמז, והוציא את קובי. שם המשחק נגמר, וההפרש הסופי – 15 בלבד – הוא תוצאה של ריצת גארבג' טיים חסרת סיכוי, תקווה, כוונה ומשמעות מצד מחליפי הלייקרס, מול מחליפי הת'אנדר.
אבל למרות שהמשחק הזה היה חד צדדי כמעט לכל אורכו, ולמרות שללייקרס במצבם הנוכחי לא באמת היה סיכוי, קשה היה להתמודד עם המראה של הלייקרס מוותרים בשלב מוקדם. בפיגור 11, פחות משלוש דקות לסוך הרבע הראשון, קובי ברייאנט וארל קלארק הובילו ריצת 0:11, ולהפסקה בין הרבעים הקבוצות ירדו בשוויון – אבל זהו. שם זה נעצר. רבע שני עצום של 23:39 גמר את הסיפור, ועוד לפני הפסקת המחצית ראינו אפילו את קובי מפזר חיוכים, ולא פרצופים זועפים. אם אתם רוצים אינדיקציה עד כמה חמור המצב כרגע בלייקרס, אז העובדה שאפילו קובי הפסיק להילחם, עוד לפני הפסקת המחצית, היא מה שאתם מחפשים.
עם זאת, עדיין קשה לי להסכים עם מה שנאמר בפאנל של ESPN מיד לאחר המשחק. החבר'ה שם טענו שהעונה של הלייקרס גמורה, שהם לא יגיעו לפלייאוף, ושהמצב רק ימשיך להדרדר. לא יודע, זה נשמע לי מוקדם מדי לומר את זה. אפילו אחרי הפסד מביש שכזה, וכשלייקרס ברצף של שישה הפסדים, במרחק חמישה משחקים מהמקום השמיני במערב. יש עוד כל כך הרבה כדורסל לשחק, שזה רחוק מלהיות גמור והעונה של לייקרס עוד יכולה להסתיים בנימה חיובית.
אמנם, נכון לעכשיו זה נראה כאילו כדי להיכנס לפלייאוף במערב קבוצה תצטרך לפחות 45 ניצחונות – מה שאומר שלייקרס צריכה מעכשיו ועד סוף העונה להיות במאזן של 16:31 – זה 69% הצלחה, קצב של 56 ניצחונות בעונה. אבל אנחנו חייבים לזכור שכמעט כל מה שיכול היה להידפק העונה ללייקרס אכן נדפק – עם פציעות לנאש, פאו גאסול והווארד, וניהול איום ונורא שהביא לחילופי מאמנים שגויים . ועדיין, זו קבוצה שיש לה את נאש, קובי, וורלד פיס, גאסול והווארד, וכמה שחקנים מוכשרים על הספסל (קלארק לוקח את ההזדמנות הנוכחית בשתי ידיים). מתישהו, זה חייב להתחבר. יש שם יותר מדי כישרון ואיכות כדי שזה לא יקרה. ההיסטוריה והמורשת של מועדון כמו הלייקרס מכתיבה ומחייבת שזה מה שיקרה. ובואו לא נשכח את הפוטנציאל שיש בטרייד על גאסול, ושהקבוצה עדיין לומדת אחת את השנייה ואת המאמן.
זה יהיה קשה, זה נכון, בטח אם ייערמו עוד כמה הפסדים עד שכולם יחזרו לשחק ביחד. אבל לפחות עכשיו יש בפני הקבוצה מטרה ברורה – להיכנס לפלייאוף. לא מקום ראשון, לא יתרון ביתיות. רק להיכנס לפלייאוף. בשביל זה הקבוצה תצטרך שתי ריצות טובות, וצפו שהן יקרו אחרי סוף שבוע האול סטאר ו/או אחרי הטרייד על גאסול (אם יקרה, סביר שיקרה סביב האול סטאר). אני לא יודע מה איתכם, אבל כששמים מטרה סבירה כמו להיכנס לפלייאוף בפני קבוצה עם כל כך הרבה כלים, ועם קובי שעדיין משחק כאילו הוא בשיאו (למרות שפיזית הוא כבר לא), אני לא ממהר לקפוץ למסקנות. אם יעמדו בזה, באמת שיהיה קשה להספיד אותם, מול כל יריבה. אם ייכשלו, זה יהיה הכישלון הקבוצתי הגדול בתולדות המועדון, אולי בתולדות הליגה. משהו אומר לי שקובי לא יתן לזה לקרות.