בילי בינגהאם התחתן ב-17 באוקטובר 1986. בינגהאם ובחירת ליבו נכנסו בברית הנישואים שעות ספורות בלבד אחרי שצפון אירלנד, הנבחרת אותה הדריך המנג'ר מבלפאסט, סיימה את משחק מוקדמות אליפות אירופה שלה מול אנגליה בוומבלי. לאנדרדוג הצפון אירי, שרק חודשים ספורים קודם לכן נטל חלק במונדיאל במקסיקו, היו שאיפות להפתיע את 3 האריות בלונדון, אבל אנגליה לא התקשתה והביסה את הצבא הירוק-לבן 0:3. במסיבת העיתונאים אחרי המשחק נשאל בינגהאם אם הוא מאוכזב מזה שנבחרתו אפילו לא כבשה שער ניחומים. "חבל, אבל לא נורא", ענה המנג'ר, "משום שלפחות אני יודע שהלילה אני בטוח אכבוש". באנגלית (Tonight I will definitely score) - זה אפילו נשמע טוב, גס ומצחיק יותר.
בינגהאם אולי הבקיע, אבל מאז 1986 צפון אירלנד חיה בועטת ומתנהגת כמו נבחרת ישראל - לא מעפילה לאף טורניר יורו או גביע העולם. אבל בניגוד לישראל, מה שהצפון אירים לא איבדו לחלוטין, מאז ועד היום ובכלל, זה את ההומור, ההלקאה העצמית, הקוליות ובעיקר את הפרופורציות. צפון אירלנד מדורגת כיום במקום ה-97 בעולם, והיא מכירה במעמדה, ביכולותיה ובכך שהטבלה לא ממש משקרת. ישראל, למרות שהיא במקום ה-74, עדיין מתנהגת וחושבת כאילו יש לה חוזה דיור מוכן אצל 16 הראשונות באירופה ו-32 הבכירות בתבל, אלא שהיא, בטיפשותה, מתמהמהת כל פעם מחדש מלחתום עליו.
זה לא אומר שצפון אירלנד איננה נבחרת שאפתנית. אדרבא, האמביציה המטורפת אחראית בין השאר לתוצאות הכי יפות של הקמפיינים האחרונים שלה, למשל ניצחון 0:1 על אנגליה במוקדמות מונדיאל 2006, ו-2:3 על ספרד במוקדמות יורו 2008. גם פולין, דנמרק ושבדיה נפלו קורבן להקרבה ולתיאום של התלכיד הצפון אירי בשנים החולפות, ועל פי המודל הישראלי - הישגים שכאלה היו אמורים להכתיב אופוריה, להגדיל את ראשם של המקומיים למימדי ירח ולגרום להם לחלום על חזרה מהירה למפעלים הבינלאומיים היוקרתיים.
אבל למעשה, בצפון אירלנד לא חגגו את הניצחונות הללו כאילו הם מסמלים את כיבוש האברסט שבדרך, כמו שלא נכנסים לדיכאון קליני ודיפרסיה לאומית מכך שהנבחרת הנוכחית ניצחה רק פעם אחת ב-21 מפגשיה האחרונים (כולל ידידות), וגם זאת רק נגד איי פארו לפני שנה וחצי.
מאז אוגוסט 2011 הפסידה צפון אירלנד 7פעמים, וסיימה 5 משחקים - כולל כל 4 האחרונים - בתיקו. המנג'ר החדש שלה, מייקל אוניל (43), משרת אותה כבר 9 חודשים ו-8 משחקים, ולא טעם עדיין טעמו של ניצחון. נקודת השפל שלו הייתה התיקו הביתי (1:1) עם לוכסמבורג בספטמבר אשתקד. אבל לאומי? בכי ונהי? זעקות שבר ופיטורין? מה פתאום. אכזבה כן, חשבון נפש כן, אבל עימם התבוננות שפויה במראה. גם ביום חג. כי הנה, כעבור חודש בלבד, סיבה למסיבה: 1:1 בפורטוגל. שמחה? בהחלט. אשראי ואמונה? בוודאי. אבל יד ביד עימם גם זהירות וראייה מפוכחת. זה טוב ויפה, זה יכול לשמש השראה, אבל זה לא קרש קפיצה לאולימפוס. צפון אירלנד לא הפכה בן לילה מאסון לגאון, מלוזרית לווינרית, וגם לא להפך. גם לא כאשר במשחק הבא, בבית, היא שוב סיימה ב-1:1, הפעם נגד אזרבייג'אן.
הפרופורציות משרתות היטב את הצבא הירוק-לבן של אלסטר (השם המקורי-מקומי של החלק הצפוני הזה של אירלנד). הן מאפשרות קיום רגוע יותר, נטול לחץ ותהפוכות במצבי הרוח. "צבא" הוא גם כינוי הולם יותר כיום לחבורה הצפון אירית הנוכחית, שכן היא מורכבת רובה ככולה מחיילים אלמונים, מיומנים ובעלי יומרה, אך נעדרי הילה וזרקורים. נגמרו הימים של ג'ורג' בסט, דני בלנשפלאואר, פט ג'נינגס, כריס ניקול, ג'ימי ניקול, נורמן ווייטסייד, ג'רי ארמסטרונג, מרטין אוניל וסמי מקילרוי. במקומם תפגוש ישראל בווינדזור פארק את גארת' מקאולי, כריס בראנט, מרטין פאטרסון, סמי קלינגאן וניאל מקגין. יחי ההבדל הגדול.
6 משחקני צפון אירלנד מופיעים בפרמיירליג, ו-7 בליגת המשנה (צ'מפיונשיפ) האנגלית. עוד 9 בסקוטלנד, 2 בליגות הנמוכות באנגליה, ורק שניים מחוץ לאי הבריטי - השוער רוי קארול באולימפיאקוס והחלוץ קייל לאפרטי בסיון. אבל שושלת היוחסין שלהם, ומורשת העבר, הרבה פחות משמעותיות מהתכונות ההופכות את הנבחרת הזו ליריבה קשה: מהירות, פיזיות ועבודת צוות. באין כוכבים, יש למאמן אוניל תלכיד. זה היה סוד ההצלחה של המנג'ר, כאשר הוא הוביל את שמרוק רוברס, אלופת צפון אירלנד, לראשונה בתולדותיה אל שלב הבתים של הליגה האירופית. בהיעדר ניצוצות וברקים, צפון אירלנד היא נבחרת אפורה, אך זריזה ומזיעה. ללא סטארים על כר הדשא, ממלאים הירוקים-לבנים את היציעים בקהל ססגוני, נאמן ודוחף, וכמיטב המסורת הבריטית - גם בעת מצוקה וצרה (רגילים לזה שם).
נקודת התורפה האירית נמצאת בהתקפה הדלה, שכבשה עד כה שלושה שערים בארבעה משחקים ושמלך השערים שלה, דייוייד הילי, הוא חלוץ בן 34 המשחק כיום בליגה השלישית באנגליה. אבל עם נטיות ההתאבדות של העורף הישראלי - לך תדע. מאידך גיסא, לצפון אירלנד יש הגנה וקישור אחורי יציבים ויעילים. זו גם הסיבה שחרף הביקורת, הנבחרת המארחת נוצחה רק באחד מארבעת משחקי המוקדמות, וגם הוא ברוסיה, וגם זה 0:2, שכלל פנדל שנוי במחלוקת.
בפעם האחרונה שישראל שיחקה על אדמה אירית כלשהי (2005 בדבלין) היא חזרה מהקבר ל-2:2 רב גאווה ומוניטין. תוצאה דומה הערב תגרור כנראה מבול של ארס והרס במחוזותינו. במקרה כזה, באמת נוכל להצטער שאנחנו לא צפון אירלנד.