$(document).ready(function () { setTimeout(function () { $('#Haim_L').remove(); }, 2500); // Remove the element after 3000 milliseconds (3 seconds), you can adjust this value as needed });
הצטרפו אלינו
ברשתות החברתיות:

ניצוצות? קבלות! סוף סוף יש פה נבחרת שמוציאה את המקסימום

בסגל הנוכחי אולי אין כשרונות כמו ברקוביץ' ורביבו, אבל הימים האחרונים לימדו כי גוטמן הביט למציאות בעיניים, והצליח להעביר אותה לשחקנים שלו. אפק קורא לכולם לעשות אותו דבר ולא לצפות להצגות, ומבקש: תנו קצת כבוד לדודו אוואט

עומרי אפק
עומרי אפק  27.03.13 - 12:30
כדורגל נבחרות זה זן קצת שונה מהכדורגל שאנחנו רואים ביומיום, לאורך העונה. מיעוט ימי האימונים המשותפים וההשפעה הקטנה יותר של המאמן הופכים אותו לכזה שבו אלמנטים בסיסיים הם פתאום משמעותיים יותר, כי הם נדירים יותר. בנבחרות, קבוצה עם תיאום טוב (אין צורך בתיאום מבריק), דרך ברורה, שיודעת מה היא רוצה מעצמה ושלא מנסה דברים שהיא לא יודעת – מחזיקה בדברים שלמרבית היריבות שלה אין, ומשיגה רק באמצעות כך מקדמה חשובה.

כל הדברים האלה (תיאום, דרך וכו') הם אלמנטים באמת בסיסיים, ובכדורגל המועדונים מרבית הקבוצות שואפות להשיג את זה כבר בקיץ, ולאורך העונה לבנות על זה ולהוסיף לזה. אבל בנבחרות, הבסיס הזה הוא כאמור השאיפה המרכזית. אפשר להשיג זאת בזכות שחקנים ממושמעים, ומערכת מקצועית שנותנת זמן, תנאים טובים ושקט, בראשות מאמן שקדן שרואה את התמונה כמו שהיא, ויודע לצייר אותה לשחקנים שלו בצורה ברורה מאוד.

למה אני מתעכב על הנקודה הזו? כי זו הנקודה הכי חשובה כרגע בהקשר של נבחרת ישראל. וכי הימים האחרונים לימדו אותנו שאלי גוטמן ושחקניו נמצאים בדרך הנכונה. שהם יודעים מה אין להם, מה יש להם, מכבדים את מה שנמצא, ומנסים להפיק ממנו את המיטב. שוב, בזירה הבינלאומית, אלה דברים יקרי ערך. ואנחנו, אוהדי הנבחרת, צריכים לטפס על העגלה, להתעשת, ולהבין מה עומד לנגד ענינו ולא לצפות לדברים שאין לנבחרת ישראל.

מה שיש לנו זה, קודם כל, חלק קדמי איכותי, מעניין וערמומי, שבכל רגע נתון יכול לייצר מהלך מסוכן. עם זאת, גם החלק הקדמי שלנו חייב לעזור כל הזמן לקווי ההגנה, כי אם נשאיר חללים ונשחק פתוח אנחנו נספוג שערים כל משחק, תוצאה של הגנה לא מספיק איכותית להתמודדויות של אחד על אחד מול חלוצים ושחקנים מהירים וטכניים.

זו המציאות, ואיתה גוטמן ושחקניו מתמודדים. וזה גובה מהנבחרת הרבה דקות של מגננה, דקות בהן היא מתקשה לצאת קדימה. גוטמן יודע שזה נושא קריטי שטעון עוד עבודה, והוא כבר בדרך אל הפיתרון. ערן זהבי הוכיח אתמול שצריך להיות לו חלק מרכזי בפיתרון הזה, בשלישייה הקדמית, בעיקר מול יריבות מהסוג והרמה של צפון אירלנד. גם מהראן ראדי צריך להילקח בחשבון, בימים טובים יותר שלו. השניים האלה (לאו דווקא זה לצד זה), יחד עם יציאות מתומזמנות טוב יותר של המגנים, צריכים להקנות לישראל משחק מעבר חלק ומהיר יותר, שהוא המפתח עבור נבחרת בה כולם צריכים לעזור בהגנה.

בואו נסתכל על 60 הדקות הראשונות מול פורטוגל (לפני הפאניקה והעייפות), ועל המשחק אתמול, וננסה להפנים מה ראינו – נבחרת שיכולה לצמצם פערים מול יריבות איכותיות יותר ושיכולה לגרד ניצחונות חוץ "לא יפים" בתנאים לא פשוטים. והיא עושה את הדברים האלה דרך כמה כללי יסוד, שמגדירים בדיוק את מהות כדורגל הנבחרות, שממחישים מהי התעלות חד פעמית בנבחרת, ומה המשמעות שלה. למשל, ניצחון בתיקול או חילוץ כדור טוב אחד. למשל, אחריות וחיפוי על האחר. למשל, ריכוז ומינימום טעויות בהגנה (כמו שאיתן טיבי עשה אתמול). למשל, אחוז ניצול מצבים גבוה (כמו שחמד, בן בסט ורפאלוב הוכיחו שאפשר). את כל הדברים האלה ראינו מהנבחרת שלנו לאורך מרבית שני המשחקים האחרונים, וזה היה שווה 4 נקודות (וממש כמעט 6). אלה הדברים שעושים את ההבדל בכדורגל הבסיסי שמשוחק ברמת הנבחרות.

כדי שלנבחרת ישראל הנוכחית, שאיננה "נוצצת" ו"מוזהבת" כמו אולי דור אחר שראינו כאן בעבר, יהיה סיכוי לייצר תוצאות טובות לאורך זמן, אלה הדברים שהיא צריכה להתמקד בהם, אלה הדברים שהיא חייבת להביא למגרש. אלה הכלים שלה. אין כאן חבורת שחקנים סטייל רביבו-ברקוביץ'-חזן-בנין-נמני (ואחרים מאותו דור) שיכולים להניע כדור בצורה שוטפת ויפה, להקסים את הקהל, וגם לנצח על הדרך (ובואו לא נשכח מה קרה כשגם הנבחרת ההיא שיחקה "פתוח" מדי, עם 8:0 בסיכום מול דנמרק). מי שמצפה לדברים האלה, לא מסתכל למציאות בעיניים.

מה שראינו בימים האחרונים זה שגוטמן כן מסתכל למציאות בעיניים, שהוא מבין מה הוא רואה, ושהוא מצליח להעביר את זה לשחקנים שלו. וכשמשלבים את הכלים שהזכרנו הרגע עם ההכנה וההבנה הטקטית של גוטמן, אפשר להצליח גם בימים פחות טובים, וגם מול יריבות עדיפות. אבל הנקודה החשובה היא שבלי הכלים הבסיסיים, גם ז'וזה מוריניו לא ייצר עם הנבחרת שלנו תוצאות טובות יותר.

ואני רוצה לסיים בנקודה אחת, שגם היא דורשת להסתכל למציאות בעיניים – עניין דודו אוואט. אותי, באופן אישי, הביך לראות איך התייחסו אליו אחרי המשחק מול פורטוגל. כאילו הוא כלום ושום דבר. כמה ארסיות הייתה בביקורת כלפיו, כאילו שמישהו מהמבקרים לא היה פותח איתו בשער באותו משחק, כאילו שמישהו מהמבקרים לא עשה טעות בחייו. זו תופעה מאוד מכוערת, שחוזרת על עצמה אצלנו – לשלוח אנשים לפנסיה מוקדמת רק בגלל שטעו, בלי קשר לדרך שלהם, לקריירה שעשו, לניסיון. ובלי קשר לאלטרנטיבות.

לכן, אני מאוד שמח בשבילו באופן אישי שהוא שיחק טוב אתמול. ככה נצטרך אותו בהמשך הדרך. מתעלה ברגעים חשובים, בייחוד כשנעשה את הטעות-שתיים הקבועות בהגנה. אז נכון, אין לו את הרגליים שהיו לו פעם והכושר שלו קצת בירידה, אבל עדיין מדובר בשוער הכי מנוסה ואיכותי שיש לנו. גם אני תקווה שיקום לו במהרה יורש ראוי, אבל עד שזה יקרה, אוואט הוא השוער הבכיר שלנו, והוא הרוויח את זה ביושר ובצדק.

עם זאת, למרות המחמאות, אני חייב להדגיש שאחרי הטעות החמורה שביצע מול פורטוגל, טעות שהוא עצמו יודע שהיא חמורה, ציפיתי ממנו להיות מספיק בטוח בעצמו כדי להודות שטעה, ובטח שלא להתייחס לביקורות כמו שעשה בטוויטר ("פתאום העכברים מתחילים לצאת מהחורים"). אחרי מה שהוא ויוסי בניון (שאמר: "דודו החזיר את העכברים לחורים") עברו בקריירות שלהם ובמעמדם, באמת מיותר שיכנסו למקומות האלה ושיתעסקו ב"מי אמר מה". המטרה היא לנצח עבור הנבחרת ולא לנצח את הביקורות, ומי כמוהם יודע שניצחון על המגרש הוא התשובה הכי טובה, ולא צריך להוסיף לזה דבר. הם צריכים להיות מעל זה. דודו פשוט היה צריך לקחת אחריות. טעויות קורות, וצריך ללמוד מהן ולהמשיך הלאה. אין אשם אחד בהפסדים (או בתיקו מבאס). ואין מנצח אחד גם כשלוקחים שלוש נקודות