הצטרפו אלינו
ברשתות החברתיות:

הספורט ששימש כתקווה בשואה הופך דווקא כיום לבמה לגזענות

המשחק לא הציל רבים אבל לפחות זרע בהם אמונה, קירב בין אנשים והצליח לצמוח מתוך ההרס של הלחימה. אז איך האיצטדיונים בעולם הפכו לזירת אלימות מפחידה, שמנוגדת לעיקרון הבסיסי של הספורט? השליטה במגרש עוברת לרעים

ניצן פלד  08.04.13 - 11:30
בין תקווה לגזענות
בין תקווה לגזענות
תחילת כתבה

פעם בשנה, בימי שואה, אני ניצב מול העמוד הלבן של גוגל, עם שורת החיפוש הריקה והמזמינה והסמן המהבהב. יודע שאני יוצא למסע שבמהלכו לא ארגיש בנוח. מסע שיגרום לי לבכות, לכעוס, לפחד, אבל גם קצת להאמין (בכוחה של רוח האדם) ולשמוח (על מה שיש) ולשאוף (לטוב יותר). מסע שבו אקרא כמה סיפורים אישיים של ספורט-בשואה (או ספורט שנקטע בגללה, או ספורט שצמח אחריה), ובסיומו ארגיש שאני מצליח, קצת, להבין טוב יותר את שניהם. את הקשר בניהם.

אבל המסע הזה כפי שחוייתי אותו אתמול בלבל אותי עוד יותר. כי פתאום, אחרי נבירה מתמשכת במנוע החיפוש, באתרים שונים, בקריאת חומרים רבים ובצפייה בתמונות וקטעי וידאו – פתאום מצאתי את עצמי שוב אבוד בניסיון להכיל ולעכל את אירועי הזוועה, ושוב לא מצליח לתפוס במחשבה יחידה את מהות הספורט. פתאום הקשר בין הספורט לשואה לא רק שלא עזר לי להכניס קצת סדר במחשבות ביום טרוד שכזה, אלא הוציא אותי עם עוד שאלות.

כי פתאום, במהלך שיחה עם חבר על הנושא, הצטייר לי קו במחשבה. קו שעובר בנקודות א', ב', ג' ו-ד'. ושעכשיו, בזמן הכתיבה, אני מנסה למצוא דרך להסביר אותו.

בנקודה א' ניצב הספורט כמכשיר לקידום אינדיבידואלי. במציאות שאני מכיר, הצלחה בספורט כמעט תמיד מביאה איתה מעמד, שקט כלכלי, חיים טובים יותר. מוציאה אנשים מסיטואציות או נקודות פתיחה רעות ויכולה להעניק להם את כל מנעמי העולם. עם זאת, כמות הסיפורים על ספורטאים יהודים מצטיינים, שהיו מהטובים בעולם (ובטח באירופה) בשלל מקצועות וענפים, ושרדו את השואה בזכות המעמד הזה, היא קמצוץ בטל בשישים נוכח מספר המקרים בהם לא הייתה להצלחה הזו שום השפעה על סיכויי ההישרדות של הספורטאים. לא אם היה מדובר בכדורגלן נהדר בן 30 או במתעמלת בת 60. וגם לא על הקרובים שלהם. כאן הספורט הפסיד לשואה.

אבל הספורט השיב מלחמה, ואני מבין את זה כשאני מגיע לנקודה ב' בקו המחשבתי הזה. נקודה בה נמצאים כל אותם סיפורים בהם העיסוק בספורט, בתנאים הלא אנושיים של הגטאות ומחנות הריכוז, דווקא כן הציל אנשים. בין אם הציל אותם במובן הנפשי (של האסקפיזם) ובין אם במובן הפיזי (של השמירה על כושר מינימלי). היו גם מקרים שהעיסוק בספורט בתוך הסיטואציות האלה עזר להעניק לאסירים מסויימים עוד ימים או שבועות ספורים של חסד מצד הצוררים. ולעתים היה בזה די כדי להביא אותם ליום של השחרור. למרות סיפורים על קצינים שהפסידו במשחק ונקמו בעזרת הרובים שלהם, כאן דווקא המאסה של הסיפורים מעוררי ההשראה כפי שהיא משתקפת אליי מבעד למבך המחשב, עולה על זו של הסיפורים מגבירי הדיכאון. כאן הספורט משווה ל-1:1, בדחיקה ממטר.

ואז המלחמה נגמרה, ואני נתקל בנקודה ג', בכל המקרים בהם הספורט הצליח לצמוח מתוך ההריסות של השואה ושל המלחמה כולה. החל מסיפורים אישיים של רץ או מתעמלת או מאמן, ועד התארגנויות והצלחות בקנה מידה גדול יותר, של מועדונים או מדינות. כאן אפשר לראות כיצד העיסוק בספורט שוב נותן מרפא מסויים לכאבים שזוועות השואה ומלחמת העולם השנייה המיתו על רבים כל כך. כיצד העיסוק בספורט ממחיש את כישלון הפיתרון הסופי, את תקומת העם היהודי, את כוחה של הרוח האנושית, את חשיבותו של הספורט בבניית חברה ובקיום חיי יומיום בריאים. הסיפורים האלה, רבים ומדהימים, נותנים לנו בתקשורת הספורט חומרים שנה אחרי שנה. כשמסתכלים על זה ככה, הספורט השלים מהפך במאבקו בשואה ובפצעיה.

אלא שנקודה ד', הראשונה מבין הנקודות שאני מכיר מהמציאות שלי, היא גם המבלבלת מכולן. נקודה ד' בהתפתחות היחסים שתוויתי במחשבותיי בין השואה לבין הספורט מביאה אותי לכל גילויי הגזענות והאנטישמיות שאנחנו נתקלים בהם כיום. אם אני צריך לספור את כל המקרים האלה כפי שהם מופיעים בתקשורת ולסווג אותם, אני עלול לגלות שמרביתם מופיעים דווקא באירועי ספורט.

לא צריך להזכיר אפילו מקרים "טריים" כמו התמונה של ז'וזה מוריניו, העדפותיו של פאולו די קאניו, ההצדעה של אותו כדורגלן יווני צעיר במועל יד או הפעולה הדומה של כמה אוהדי ווסטהאם. לא צריך להזכיר אותם כי זה רק מקבץ מקרי, עכשווי פחות או יותר, מתוך רשימה ארוכה, ענקית, בלתי נגמרת, של גילויי גזענות ואנטישמיות בתוך עולם הספורט (גילויים שאנחנו רואים, למרבה התדהמה, גם בישראל). וכך, משומה, מה שהיה מפלט עבור אסירים במחנות ריכוז וכלי שיקומי עבור השורדים, מהווה היום מפלט עבור גזענים, בעולם דמוקרטי של חופש ביטוי. הגזענות והאנטישמיות, ממשיכי דרכה של השואה, השוו ל-2:2. והמומנטום, כך נראה, בצד שלהם.

הדרך הזו, של 80 שנות יד-ביד של ספורט ושואה, שחיפושיי בגוגל לקחו אותי בה, הותירה אותי לא רק מבולבל לגמרי, אלא גם מותש, ובעיקר מוטרד – כי אם לשפוט על פי מה שקורה במגרש, עולם הספורט והערכים החיוביים שהוא מייצג נמצא עם ידו על התחתונה. אנחנו הולכים להארכה, וכשאנחנו מרימים את הראש להסתכל מסביב ההרגשה היא שהיציעים חשוכים, שזה המגרש הביתי של הרעים. השליטה במגרש, כך זה נראה לעתים, עוברת לצד האפל.

אולי זה רק היום הזה בשנה שגורם לי לחשוב ולהרגיש ככה (רק אתמול כתבתי כאן דברים חיוביים בהקשר של מיעוט גילויי גזענות בדרבי התל אביבי). אבל חלק מרכזי מהכוח של מומנטום הוא בתחושה שהוא מחדיר בך. הוא לא חייב לבוא לידי ביטוי במספרים יבשים. מספיק שהוא, המומנטום, מחדיר בך חשש כדי להפוך אותו לממשי. וכרגע אני מוצא את עצמי קצת חושש. כי יכול להיות שהקשר בין ספורט לשואה, לגזענות ולרצח עם – שבא לידי ביטוי בשלל דרכים וצורות, ממשחקי ברלין 36 ועד פלוגות הרצח הסרביות של ארקאן – הוא יותר מאשר הסיפורים האישיים שעוזרים לי לקלוט את המהות של הדברים פעם בשנה. יכול להיות שהקשר הזה הוא יותר סבוך מזה, יכול להיות שהוא מסואב, מסוכן. יכול להיות שכדאי לנו לחשוב עליו יותר מאשר פעם בשנה.