הצטרפו אלינו
ברשתות החברתיות:

טעויות הן חלק מהמשחק? ככה נתמודד איתן

אחרי המון ויכוחים ודיונים, ניצן פלד מתוודע לפערים בין הצורך הנואש בדרמה לבין החתירה המתמדת לאמת

ניצן פלד  11.04.13 - 13:08
תחילת כתבה

לפני כמה ימים, אחרי שמרגרט ת'אצ'ר הלכה לעולמה וראיתי כל כך הרבה תגובות שמברכות על מותה, פניתי לחבריי בבקשה לעזרה: ביקשתי מהם דעה שתהיה כמה שיותר אובייקטיבית לגבי תקופת כהונתה של ת'אצ'ר כראש(ת) ממשלת בריטניה. הבקשה שלי הייתה פשוטה: אני לא רוצה דעה שטחית, דעה שנובעת רק מהשקפת עולמו של הדובר. חיפשתי דעה מעמיקה, לא אחת שאוכל ברגע לסווג כסוציאליסטית או קפיטליסטית. דעה שלא נובעת אך ורק מהשקפת עולמו של הדובר, אלא ממחשבה ביקורתית אמיתית, וכמה שיותר אובייקטיבית.

זה היה קצת תמים מצדי. הרי אי אפשר באמת לצפות לתשובה אובייקטיבית באמת בנושא כל כך טעון. גם אם היו כאלה שניסו להציג לי את העובדות, תמיד אפשר היה לזהות מאיפה הדובר מגיע. אבל זה לא הפתיע אותי. ידעתי שזה אתגר לא פשוט.

לעומת זאת, כשדיברתי – שלשום מיד אחרי המהפך של דורטמונד מול מלאגה, ואתמול כאן בטור דעה באתר – על הנושא של טעויות השיפוט בכדורגל, הייתי בטוח שאני מתעסק בנושא אובייקטיבי לגמרי. עניין רציונלי לחלוטין. סיפור שרק צריך להעמיד בו את הטיעונים מצד אחד, את המקשיבים מצד אחר, ואחרי מספיק זמן הם יבינו. אחרי מספיק ניסיונות, כולם ישתכנעו. לרגע לא חשבתי שגם כאן, אפילו יותר מאשר במקרה של הבעת דעה על תקופת כהונתה של ת'אצ'ר, אני לא נכנס לעולם של לוגיקה אובייקטיבית טהורה, אלא לעולם סבוך של נקודות מוצא אישיות, של העדפות פנימיות עמוקות, של השקפות עולם מנוגדות.

ובכן, כאן באמת טעיתי. בענק. כאן ציפתה לי הפתעה גדולה מאוד. כי ככל שהתעסקתי בדיון הזה יותר ויותר – וזה לא קרה רק כאן, בטור שכתבתם לו יותר מ-300 תגובות, אלא גם לאורך כל היום כמעט במערכת – הבנתי יותר ויותר טוב, לעומק, עד כמה הדיון הזה על טעויות השיפוט בכדורגל הוא דיון ערכי. פילוסופי. רחוק מאוד מלהיות דיון קר של טיעונים יבשים בעד ונגד, של לוגיקה פשוטה שרק צריך להוכיח. כמו איזו בעיה מתימטית.
*
מצד אחד, ניצבים אני ואחרים שחושבים כמוני. אבל אני יכול לדבר רק בשם עצמי, אז אני אומר לכם את הדבר הבא: 1) כשאני ראיתי את 10 הדקות האחרונות של דורטמונד-מלאגה, לא הצלחתי ליהנות מהן. סבלתי מהן. חשבתי לעצמי, "איזה רגע נורא של ספורט, איזה אירוע עצוב לכדורגל העולמי". 2) כשאני מספר לכם מה הרגשתי באותם רגעים, אני לא מרגיש עכשיו שאני משתף אתכם הקוראים בדעתי האישית. פשוט כי אני לא מצליח לקרוא לזה "דעה". "דעה" היא משהו שחושבים עליו. שמגיעים אליו אחרי ניתוח כלשהו. הסקת מסקנות. כאן זה לא הסיפור. כי מה שהרגשתי כשראיתי את 10 הדקות האחרונות של דורטמונד-מלאגה לא בא לי מהראש, אלא בער לי בקרביים, כיווץ לי את הבטן, זעק לי מתוך המעיים. בעיני אלה היו 10 דקות של חוסר צדק ספורטיבי משווע, וכל הדרמה שנוצרה מהן הייתה מבוססת על שקר ועיוות צדק. וזה עשה לי רע.

מצד שני, ניצבים רבים שחושבים אחרת לגמרי. אבל הנה, רגע, הרשו לי לתקן. הם לא "חושבים" אחרת, הם "מרגישים" אחרת. אני לא חשבתי שזה היה רע, הרגשתי שזה היה רע. וככל שדיברתי יותר ויותר עם אנשים על הנושא הזה, הבנתי יותר ויותר טוב שגם הם לא ממש חושבים אחרת ממני, אלא מרגישים אחרת ממני.

אז כל אלה שבצד השני, כשהם ראו את אותן 10 דקות של כדורגל בדורטמונד, הרגישו עם זה נפלא. הרגישו שזה בדיוק מה שהופך את משחק הכדורגל לגדול ונהדר כל כך. הרגישו שהדרמה כל כך גדולה, האמוציות כל כך חזקות, ושטעויות השיפוט שהולידו את כל זה, גם אם הן מצערות (ובטח אם הן "מתקזזות"), הן חלק בלתי נפרד מעצם המשחק. אני הרגשתי שהטעויות ההן היו נוראיות, הרסניות, ושהן מוכיחות שמשחק הכדורגל חולה. אחרים, שהרגישו אחרת ממני, בכלל לא מגדירים את הטעויות האלה כ"מחלה". זה חלק מסוים מהמשחק. אפשר לאהוב אותו או לשנוא אותו. אבל מבחינתם, זה חלק אינטגרלי מהכדורגל. לא שורש כל הרוע, שיש לעקור, כמו שאני הרגשתי.

עבור אותם אנשים, חובבי כדורגל, שמרגישים אחרת ממני – השופטים, בני האדם, הם חלק מהמשחק עד לרמה שהשחקנים עצמם מנסים לא רק לגבור על היריבים שלהם, אלא גם על צוות השיפוט. רועי זריהן, דסקאי ומגיש בחדשות הספורט וחובב כדורגל יותר גדול ממני, אמר לי שכשצ'אבי אלונסו שולח כדור על 30 מטר וכריסטיאנו רונאלדו מתזמן במדויק את היציאה שלו קדימה, הם לא נאבקים רק מול חוליית ההגנה, אלא גם מול היכולות המוגבלות של צוות השיפוט. מבחינתם, להערים עליהם או לנצל את החולשות האלה, זה חלק בסיסי, מובנה, בלתי נפרד, מעצם משחק הכדורגל.

בעיני, הטיעון הזה רומנטי, מעניין ומקורי מאוד. אבל מסמל לי עד כמה המצב דווקא לא טוב, עד כמה הוא גרוע. כי בעיניי, ואני מניח שבעיני אחרים שמרגישים כמוני, השופטים הם לא חלק מהמשחק ברמה שטעויות שלהם הן חלק מהמשחק כמו טעויות של שחקנים. עבורי, השופט הוא דמות טכנית לגמרי שצריכה להוציא לפועל את ספר החוקים של הספורט בצורה כמה שיותר שוויונית וצודקת, ולמנוע ככל הניתן טעויות בהוצאה הזו לפועל. ואם יש לנו את הדרך לעזור לשופטים למזער את הטעויות האלה, אז אנחנו חייבים להשתמש בה.

בעצם, אני מפריד כאן בין "חוסר צדק ספורטיבי" לבין "חוסר צדק לא ספורטיבי". "חוסר צדק ספורטיבי" הוא, למשל, קבוצה שמפסידה למרות ששיחקה טוב יותר. וכאן, גם אני מסכים בלב שלם, הכדורגל הוא ענף מיוחד יותר מענפים אחרים. בכדורגל זה נראה אפשרי יותר שהקבוצה ששיחקה פחות טוב תנצח. אולי בגלל איזו טעות אחת של שחקן מהקבוצה העדיפה. ואני מקבל את זה, ואני חושב שזה מה שהופך, בצדק, את משחק הכדורגל לפופולרי בעולם.

לעומת זאת, "חוסר צדק לא ספורטיבי" הוא כאשר קבוצה א' ניצחה את קבוצה ב' לא בגלל טעות של מישהו מקבוצה ב', אלא בגלל טעות של צד ג'. של השופט. זה קצת כמו שאני מוכן, בתפישה, לקבל את זה שעורכי דין יכולים לעשות טעויות. זו האחריות שלהם להשתפר, ללמוד טוב יותר את החומר ולעשות עבודה טובה יותר. אבל השופטים? האם אנחנו יכולים לקבל את זה שהשופטים פשוט "עושים טעויות"? ובכן, בטח שכן. כי הם בני אדם, ובני אדם טועים. אבל אם יש לנו, כמערכת, כחברה, את הכלים לעזור לשופטים בבתי המשפט לטעות פחות, האין אנו מחוייבים להגיש להם את הכלים האלה, ולדאוג שייעשה בהם שימוש?
*
טענה נוספת שנתקלתי בה הרבה היא שטעויות השיפוט האלה מייצרות לא רק דרמות ענק, אלא גם סיפורי ענק (השער של אנגליה ב-66, היד של מראדונה ב-'86, ועוד ועוד ועוד ועוד). ושדרמות הענק האלה וסיפורי הענק האלה הם חלק מהנה וחשוב מהפולקלור של הכדורגל. מהתרבות שלו, מההיסטוריה שלו. ושבלי הטעויות האנושיות האלה של השופטים (כל עוד הן נעשות בתום לב), חלק מאוד גדול וחשוב – וכיפי – מההיסטוריה והתרבות של הכדורגל היה נעלם.

ואם אני חוזר לרגע ל"חוסר צדק ספורטיבי" ו"חוסר צדק בלתי ספורטיבי", אז אני מרשה לעצמי להניח שגם אם היינו עושים כל מה שאנחנו יכולים כדי לקצץ ככל הניתן את "חוסר הצדק הבלתי ספורטיבי", אז "חוסר הצדק הספורטיבי" שקיים בספורט, ובכדורגל בפרט (ושהוא באמת הקסם של המשחק), עדיין היה מייצר לנו מספיק דרמות וסיפורים גדולים להתווכח עליהם. מה שאני בעצם אומר זה – הכדורגל הוא משחק מספיק טוב, מעניין, חמקמק ומפתיע, כדי שהוא יספק לנו את מנת ההתרגשות שאנחנו זקוקים לה. בעצמו. גם בלי טעויות שיפוט. מה גם שטעויות שיפוט בכל מקרה תמיד יהיו. אני מדבר רק על למזער אותן ככל הניתן, תוך מינימום פגיעה באופי המשחק. מה שמוביל אותי ל...
*
השקר הכי גדול שאפשר לומר על משחק הכדורגל הוא ש"זה משחק שלא עוצר". נכון, אמנם השעון הרציף מייצר תחושה כזו, אבל האמת הברורה היא שהכדורגל עוצר המון. רק במחצית השניה של משחק העונה בין מכבי תל אביב למכבי חיפה לא מזמן אני באופן אישי ספרתי 9 דקות נטו של כדורגל. במשחק ממוצע באירופה, כדורגל משוחק על הדשא בסביבות השעה, מבין שעה וחצי של שעון. זה שהשעון לא עוצר, לא אומר שהמשחק לא עוצר.

לכן, כל מי שחושש להכניס עזרים טכנולוגיים למשחק הכדורגל בטענה שהם "יעצרו את הזרימה של המשחק", פשוט לא מתחשב במציאות הזו. במשחק כדורגל סטנדרטי יש המון עצירות, וכמו כן – יש בו המון ויכוחים סביב אירועים שנויים במחלוקת. שיהיה זה נבדל, פסילת שער, אישור שער, עבירה ברחבה, הוצאת כרטיס כזה או אחר...  הזמן שמתבזבז במשחקי כדורגל על ויכוחים הוא כלל לא מבוטל. ויכוח סטנדרטי שכזה גוזל בשגרה 20-40 שניות כמו כלום. האם שופט נוסף, שיושב בחדר ההלבשה מול מוניטור, ומקבל מיידית את ההילוך החוזר הרלוונטי, לא יכול בתוך אותן שניות לקבל החלטה טובה יותר מאשר השופט בחוץ, שעל הדשא? בוודאי שהוא יכול. ואם הוא יקבל את ההחלטה בתוך 25 שניות, או 35 שניות, האם זה יפגע בזרימה של המשחק (שגם ככה נעצר כל הזמן)? ובכן, זה לא ייפגע. השעון ימשיך לרוץ, השחקנים ימשיכו להתווכח, ואז תבוא ההחלטה, הדיון יסתיים, והמשחק יחודש. כמו שהוא מחודש אחרי כל ויכוח אחר כיום.

מעבר לכך, כדי כן לנסות לשמור על אופיו הנוכחי של המשחק כמה שיותר, אפשר (חובה!) לצמצם מאוד את האפשרות של הצדדים להשתמש בהילוכים החוזרים. בטניס או בפוטבול יש הגבלה על מספר הפעמים שהצדדים יכולים לבקש את העזרה הזו. ויש הגבלה גם על אופי המקרים בהם אפשר להשתמש בעזרה הזו (גם בפוטבול, וגם בכדורסל, למשל). עכשיו, אם תיתנו לכל צד שני שימושים בהילוך חוזר במשחק, ותגבילו את זה – סתם לדוגמא – רק למקרים של פסילת או אישור שער בסוגייה של נבדל. מה יקרה לכדורגל אז? הרי, כאמור, גם ככה המקרים האלה מלווים בפרק זמן של כ-30 שניות (לרוב הרבה יותר) של חגיגות ו/או ויכוחים, עד שהמשחק מחודש. אז אם בזמן הזה השופט הנוסף יבדוק את ההילוך החוזר, וזה יקרה בין 0 ל-4 פעמים במשחק... כמה זה ייפגע במשחק? ובכן, מעט מאוד. גם כי, כאמור, בזמן הזה גם ככה לא משחקים. וגם כי כמות המשחקים בהם יהיו 4 מקרים של שער שנפסל/אושר בעניין של נבדל שהיה/לא היה, היא מאוד נמוכה.
*
אבל אמרתי עכשיו "טניס", ואמרתי "פוטבול", ואמרתי "כדורסל". ויש לי מזל שלא אמרתי "הוקי". ואני יודע מה אתם חושבים – "מספיק עם האמריקניזציה הזו! עם כל העצירות! שלא ייגעו לנו במשחק שאנחנו כל כך אוהבים עם כל ההפסקות האלה של הספורט האמריקאי". אני מכיר את התגובה הזו. ואני אומר לה שני דברים: 1) כאמור, משחק הכדורגל גם ככה עוצר המון. ו-2) זה לא עניין של כן אמריקניזציה או לא אמריקניזציה. של העדפה כזו או אחרת של ענף כזה או אחר. זה עניין עמוק בהרבה.

וזה מחזיר אותי לנקודה בה התחלתי את הטור הזה: לא מדובר כאן בדיון לוגי פשוט וקר, ולא מדובר כאן אפילו בדיון מעשי של "האם זה אפשרי לצמצם את טעויות השיפוט והאם זה שווה את הפגיעה שזה יגרום במשחק". הדיון הוא הרבה יותר בסיסי מזה. הדיון הוא ערכי.

"המשחק הזה הוא סם להמונים, הם נהנים ממנו, גם מטעויות השיפוט. והן, לאורך זמן, מתקזזות. פעם זה לטובתך ופעם זה נגדך. אבל הקסם של המשחק נובע בדיוק מהדברים האלה, מזה שהוא לא צפוי, מהאפשרות שבכל רגע כל דבר יכול לקרות, לטוב או לרע, בגלל שחקנים או בגלל השופטים או בגלל מהמורה בדשא. אם תנסה 'לתקן' את זה, אתה תפגע במשחק ותוציא לו את העוקץ". זו העמדה ששמעתי הכי הרבה ביום וחצי האחרונים. וכשאני שומע את העמדה הזו, אין לי מה להגיד, כי אני מרגיש שאני ומי שעומד מולי ומסביר לי את העמדה הזו, אנחנו פשוט לא מגיעים מאותו מקום, לא משדרים על אותו גל, לא מקיימים את אותו דיון.

בעיניים של מי שעומד מאחורי עמדה שכזו, "הסם" שהוא משחק הכדורגל, הכיף שהוא מייצר, הדרמה, האסקפיזם, העניין, כוח המשיכה – כל הדברים האלה, הם המטרה שלו. וכל עוד הם מסופקים בצורה קבועה, אז אין שום בעיה במשחק. לא משנה איך הם מסופקים. אם בגלל טעות של שחקן הגנה, של שופט או של הגנן שמטפח את הדשא.

לעומת זאת, בעיניים שלי – כל עוד ה"סם" הזה מיוצר לא מעט על בסיס של טעויות שיפוט, טעויות שיש לנו את הכלים לצמצם, כל עוד הדרמות והוויכוחים והדיונים והפולקלור הזה, מתבססים גם על סיטואציות של "חוסר צדק לא ספורטיבי", כל עוד זה המצב, אני לא יכול ליהנות מזה. כי בשבילי, המטרה של המשחק, של ספורט מקצועני, היא לא לגרום לי הנאה והיא לא לספק לי נושאים לדבר עליהם. אלה תופעות צד. המטרה של ספורט מקצועני היא קודם כל להכריע מי טוב יותר. ואת זה צריך להשאיר, ככל האפשר, בידי המתחרים, ולהוציא ככל האפשר מהידיים של הדמויות הטכניות שצריכות רק לוודא שהדברים מתקיימים כשורה, לפי החוקים והתקנות.

הפער הזה, בין אוהבי כדורגל שמקדשים את הפולקלור של המשחק, לבין חובבי ספורט שמקדשים את הניסיון להגיע לתוצאה סופית שתהיה כמה שיותר "צודקת", הוא פער שהצלחתי להכיר לעומק רק עכשיו. ומעבר לזה שאני שמח שהצלחתי להבין אותו, הוא מרגיש לי כמו פער שאי אפשר לגשר עליו. פער שנובע ממקום עמוק באישיות של כל אחד מאיתנו, ושמושפע מהשקפות העולם הבסיסיות ביותר שלנו. וכמו דברים רבים אחרים שקשורים לספורט, זהו בלי שום ספק פער שנמשיך להתווכח סביבו, גם בלי להסכים. זה חלק מהכיף. ותסמכו על קצב טעויות השיפוט בכדורגל, הסיבוב הבא של ויכוחים ממש מעבר לפינה.