תנו להן עצמאות

ליברפול מסטיבן ג'רארד
אני לא יודע אם שמתם לב – אני כן, כי מישהו הפנה את תשומת לבי לכך – אבל זו אחת העונות הגדולות בקריירה של סטיבי ג'י, שבגיל 33 (בסוף החודש הבא) כובש, מבשל, מנהיג ו(טפו טפו) נשאר בריא. ועדיין, העובדה שההתקפות עדיין כמעט תמיד עוברות דרכו למרות שהוא כבר לא חד ותכליתי כמו שהיה, מעידה יותר על מצבה של ליברפול מאשר על היכולת (הבאמת טובה) של ג'רארד. כל עוד הוא שם, ולא רק בגלל השכר הגבוה, ליברפול לא באמת תוכל להמשיך הלאה. ואין ספק שהיא חייבת.

ניו יורק ניקס מג'יימס דולאן
נכון שהוא מוכן לשפוך כסף, ונכון שהוא... בעצם, זהו. פה זה נגמר. מאז 99, כשהפך לבעלים ולמנהל בפועל של אחד מ-2 מועדונים ה-NBA הכי יוקרתיים (במובן של שווי שוק) והכי אהודים בעולם, דולאן אמנם הקפיד לשמור את הקבוצה שלו בצמרת טבלת המשכורות, אבל גם מחוץ לפלייאוף (ב-8 מ-14 העונות המלאות תחתיו ניקס הייתה קבוצת לוטרי). הוא הנחיל לה את תרבות הניהול הכי כושלת בליגה כולה, אפילו כושלת יותר מזו של הקליפרס. כי הכישלון של הניקס לא היה רק מקצועי, ולא רק מביך ביחס של ניצחונות-משכורות, אלא גם במובן התרבותי – סבלנות, סובלנות, מקצועיות, הימנעות מפלילים. וגם היום, כשהקבוצה הבטיחה את המקום ה-2 במזרח אבל משלמת כ-55 מליון דולר לקו קדמי שחציו פצוע, ושכשהוא בריא לא מסוגל לתפקד יחד, טביעת האצבע של דולאן עדיין ניכרת. וזה, כאמור, לא סימן טוב.

ברצלונה מלאו מסי
זה לא שברסה בבעיה עם מסי, כמובן. כשהוא משחק והכל בסדר, זו עדיין הקבוצה הטובה בעולם. אז מה כאן הבעיה? ובכן, שבלעדיו היא רחוקה מלהיות אחת הקבוצות הטובות ביבשת. וזה מוזר, כי בברסה יש המון שחקנים נפלאים, מצוינים, בשלל עמדות. ועדיין, בלי הפרעוש העסק לא דופק. אז לא, ברסה לא צריכה להיפרד ממסי (האם הוא צריך להיפרד ממנה? זה כבר דיון אחר), אבל היא כן בהחלט צריכה ללמוד להתסדר גם בלעדיו. פשוט כי זה מביך עד כמה אנדרס אינייסטה, צ'אבי, דויד וייה, פדרו, סרחיו בוסקטס ויתר החברים נראים חיוורים כשהוא לא איתם על הדשא.

בית"ר ירושלים מהגזענות
יש קבוצות שצריכות להיפרד משחקן, מאמן או בעלים, ויש כאלה שצריכות להיפטר... לא – אני לא הולך להגיד "הקהל שלהן" – אלא מקונספט מסויים שאופף אותן. משום מה, דווקא העונה, ודווקא כשהקבוצה רצה טוב (אולי כי הוא ידע שהמצב מספיק טוב כדי שהיא לא תרד?), ארקדי גאידמק החליט להילחם בנגע הגזענות שפושה בחלק מהקהל של בית"ר ירושלים, איציק קורנפיין עמד בפרץ וניסה ללכת עם זה עד הסוף, והתוצאה: הקבוצה לא תרד, העיקרון של "בלי מוסלמים" נופץ. הזענות, עם זאת, עדיין כאן. בסדר. בניגוד למאבקי תחתית, זה לא מאבק שמנצחים בעונה אחת.

ווסטהאם מהכדורגל ההתקפי
בנימה אישית, אני מעלה את הנקודה הזו, שכמו במקרה של בית"ר – אבל להבדיל מלא מלא הבדלות – קבוצה צריכה להשתחרר מקונספט מסויים. רק שבניגוד גמור למקרה של בית"ר והגזענות, כאן אני בכלל לא בטוח שזה מה שצריך לקרות. אז אני רק מעלה את התהיה. כי מצד אחד, המחויבות של ווסטהאם לכדורגל התקפי קנתה לה אהדה ותארים בעבר. מצד שני, היא כבר הורידה אותה ליגה, והיא מקשה עלינו – אוהדי הקבוצה – ליהנות מהצלחות כשהן מגיעות בכדורגל פחות אטרקטיבי. האם עוד יש מקום לרומנטיקה הזו, או שמדובר בנאיביות שכבר יש לה אפקט שלילי? אני לא יודע.

נבחרת הדייויס של ישראל מאנדיוני
הם זכו בכמעט 20 תארים כ"א, כמעט כולם זה לצד זה, סך הזכיות המשותף שלהם הוא יותר מ-4.5 מליון דולר, הם היו יחד בחצי גמר גביע דייויס, רבע גמר אולימפי, וזכו באוסטרליה הפתוחה. לשניהם מאזן מצוין של של 7:17 במשחקי זוגות בדייויס. משך שנים הם היו קבוע אחד מהצמדים הטובים בעולם. וגם אנחנו, חובבי הספורט הישראלים, נהנו מהם מאוד. אבל כל עוד הם עדיין חלק מנבחרת הדייויס, כשגם בגילאים 33 (רם) ו-36 (ארליך) הם לרוב שווים את הנקודה הזו בשבת, הם רק עוזרים לשמר מראית עין של הצלחה, בזמן שהענף גווע וגוסס. אם לא ישחקו יותר בנבחרת הדייויס, והיא תתפרק ותושפל על הבמה העולמית, אולי משהו יזוז ברמה הלאומית (במחשבה שנייה, גם זה לא יעזור).

מכבי חיפה מיניב קטן
"מכבי חיפה היא בת הזוג שלי. והיא מכורה לסם בשם יניב קטן. ברור לי שהדימוי מוגזם ושהמצב לא כזה חמור, אבל לספורט בכלל, ולכדורגל בפרט, יש נטייה לגרום לך להקצין סיטואציות ורגשות. קטן הוא שחקן מוכשר בצורה בלתי רגילה, ובעונות השיא שלו הוא גם סחב לא פעם את הקבוצה על הכתפיים. אבל אפילו מעריציו האדוקים ביותר יודו שזה כבר לא זה. ואין בכך בושה – קטן הוא כבר לא ילד, וגדולים ממנו כבר הפכו בשלהי הקריירה לסופר-סאבים אימתניים. אבל כאן הבעיה – קטן לא מוכן להפוך לסופר-סאב. כי ככה זה עם סם – או הכול או כלום. במקרים הטראגיים, מדובר בהכול."
(ניר קפלן בבלוג שלו מלפני חודש וקצת)

ארסנל מארסן ונגר
מליוני מלים נשפכו על הצורך לראות את החיבור הזה מתפרק, אבל אני אף פעם לא קראתי מישהו כותב את זה ביותר רגש ודיוק מאשר ישעיהו כהן, שסיכם את הטור הנפלא הזה במילים: "תודה ארסן, תודה על שנים נפלאות ואינספור רגעים שננצור בליבנו לעד, נאהב אותך תמיד ונמשיך לתמוך בך בכל מקום אליו תלך. רק תלך."

המשחקים האולימפיים ממקצועות האסתטיקה
כן, אני מבין שאני עלול לפגוע כאן באנשים ולעצבן כמה, אבל אני באמת חושב שדברים כמו שחייה צורנית, ריקוד על הקרח והתעמלות אומנותית לא צריכים להיות חלק מהתכנית האולימפית. שלא יהיה ספק לאף אחד – מדובר באתלטים ואתלטיות נהדרים, אנשים מקצועניים, תחרותיים, הישגיים. אנשים שאני מעריץ ושלא הייתי יכול לעושת עשירית ממה שהם עושים בזכות יכולות פיזיות ומנטליות נהדרות. אבל כל תחרות שבנוייה כך ש-100% ממה שקובע בה את התוצאה הסופית זו החלטה של שופט היא הרבה יותר מדי נתונה להטיות והרבה פחות מדי קרובה לאובייקטיביות שאנחנו חולמים לשייך לתוצאות של תחרויות ספורטיביות. בעיני, צריכה להיות "אולימפיאדה" ייחודית לענפים מהסוג הזה. וזה לא שחסרים ענפים ראויים שימלאו את מקומם במשחקים האולימפיים.

לוס אנג'לס לייקרס מקובי ברייאנט
80 מליון דולר, זה סכום המס שהמועדון יצטרך לשלם בשנה הבאה לליגה אם ישמור את החוזה של קובי על הפיירול. לכן מארק קיובאן, בעלי המאבריקס, זרק לא מזמן שלייקרס צריכה לשקול לחתוך את קובי תחת תקנת ה"אמנסטי". רעיון הזוי. אבל הפציעה של ברייאנט הופכת אותו לפרקטי. ברייאנט ייחתך, יקבל את 30 המליון שלו, "יפרוש" לשנה ולכן לא ישחק באף קבוצה אחרת, יחלים בשקט, לייקרס תחסוף המון כסף, תשמור על הווארד, תחדש את הסגל, וקובי יחזור בריא, בשכר מינימום, בעונת 14/15. זה כל כך הגיוני, עד שזה יפתיע אם זה יקרה.