צרות טובות: ג'יי אר סמית' עדיין משוגע, אבל הפך ממזיק למועיל

כדי לתת פייט אמיתי במזרח, הניקס יהיו חייבים לחשוב מחוץ לקופסא בפלייאוף. פה נכנס לתמונה זה שהיה מחרב משחקים מקצועי, והפך לאיום מרכזי. אין ראוי ממנו לתואר השחקן ה-6 ב-NBA, גם אם הוא קצת לא נורמלי. סיכום עונה סדירה

עודד הלפרין
עודד הלפרין  19.04.13 - 21:00
משחקן בעייתי לבעיה של היריבות. סמית' (GETTYIMAGES)
משחקן בעייתי לבעיה של היריבות. סמית' (GETTYIMAGES)
תחילת כתבה

הברגים אצל ג'יי אר סמית' בראש לא ממש מחוברים, וזה לא סוד גדול. בעונה שעברה, בזמן שרוב שחקני ה-NBA שהחליטו לשחק קצת, העבירו את ההשבתה באירופה, סמית' היה מאלה שקפצו לראות מה קורה בסין, אתם יודעים, איפה שמשלמים במזומן. כמו אצל אחרים שעברו שם, בחוזה שלו, כמה חכם, לא היה סעיף יציאה בסיום ההשבתה, ולכן הוא היה מוכרח לחכות עד שהקבוצה שלו, ז'זיאנג גולדן בולס, תודח מהפלייאוף.

יש בסיפור הזה כבר כדי לרמז על הקצר בחוטים אצלו, אבל זה נהיה מוזר עוד יותר רק כשסמית' חזר לארה"ב, אז קיבל כתב תביעה על סך מיליון דולר מהקבוצה הסינית, שטענה כי החמיץ את אימוני קדם העונה. עכשיו, מה היה כל כך חשוב עבור ג'יי אר היקר, שהוא סיכן ככה מיליון דולר? בארה"ב טוענים שהוא עשה זאת בגלל פנדת המחמד שגידל שם, אותה כינה "בראד גארט" (שמו של השחקן שמגלם את רוברט, האח של ריימונד), ושהוא פשוט לא יכול היה לעזוב אותה. הגיוני.

גם אם הסיפור הזה לא ממש נכון, או מדוייק, הוא מראה פן בהתייחסות של התקשורת האמריקאית לג'יי אר סמית' - מבחינתם הוא תמיד היה הבחור הזה שמעורב בשערורייות מחוץ למגרש (שאף הובילו לתקופת מעצר קצרה), שמתכסח על הפרקט ובחדרי הלבשה ובטוויטר, זה שמוצא את עצמו בכותרות מדורי הרכילות. אחד שתמיד מוצא דרך להסתבך. גם העונה הוא משך הרבה תשומת לב. אלא שלמרות ששיחק בעיר מרובת פיתויים כמו ניו יורק, ב-12/13 כולם דיברו כל הזמן על סמית' שחקן הכדורסל. העונה הוא הפך מדמות פרובלמטית לדמות שהיא, ובכן, פרובלמטית עבור היריבות של הניקס.

הגארד בן ה-27 הגיע לתפוח הגדול כמעט בחינם באמצע העונה שעברה, וכיום שבעה שחקנים בסגל של ניו יורק מרוויחים יותר ממנו (כשרק אחד באמת שווה את זה). סמית' אמנם לא פתח בחמישייה באף משחק העונה, אבל עדיין הצליח לשחק יותר דקות בסך הכל העונה מכל שחקן ניקס אחר, תוך שהוא קולע קצת יותר מ-18 נקודות בממוצע (שיא קריירה) - שני בקבוצה, רק לזה שמרוויח יותר ממנו, הרבה יותר, ממנו. סמית', שקולע מאז השבוע הראשון של מארס יותר מ-23 נקודות למשחק, נותן לניקס כוח התקפי יוצא דופן מהספסל, כזה שחייב להבטיח לו את תואר השחקן השישי של העונה, ואולי אף לספק לקבוצה שלו סיכוי אמיתי לעשות משהו בפלייאוף הזה.

והוא עושה את זה בדרך הכי מלהיבה שיכולה להיות. סמית' הוא מהשחקנים האלו שביל סימונס מכנה "בעלי ביטחון עצמי בצורה לא רציונאלית" (זה נשמע הרבה יותר טוב באנגלית), שחקני "לא! לא! לא! מה הוא עושה? ענק!". כשהוא נכנס לזון, קשה מאוד לעצור אותו כי יש לו באמת הכל - וירטואוז אתלטי בחסד, קלעי חסר טווח, ואחד עם איכויות של שחקן קלאץ', כמו שראינו בשניות האחרונות של לא מעט משחקים העונה. הוא אחד מספקי ה"אינסטנט אופנס" הבכירים. תן לו כמה דקות על המגרש, והכדור כבר יימצא את הדרך שלו לסל כמה וכמה פעמים.

בכוונה כתבתי את המלים "דרכו לסל", ולא "דרכו לטבעת" או "לרשת". יש הבדל. כי אם יש נקודת תורפה בולטת במשחק ההתקפה שלו היא האחוזים - 42% מהשדה, 35% ל-3 העונה (קרוב מאוד לנתוני הקריירה שלו). עניין של אומץ/פזיזות, קבלת החלטות, ו"דרגת קושי". רק שהוא לא ממש מתייחס לאחוזים שלו. יש לו אמונה כל כך גדולה בקליעה שלו, כך שבדרך כלל כשהכדור מגיע אליו, ארבעת השחקנים הנוספים על הפרקט יכולים כבר להתחיל לרדת להגנה.

סמית' נע על הסקאלה שבין השחקן שנותן מומנטום, לזה שמחרב את המשחק. האיזון הוא עדין מאוד, אבל העונה מייק וודסון עשה עבודה נהדרת לשמור את סמית' מאוזן, ומרוצה. וכשחקן שישי, שיודע שלקבוצה שלו יש חמישייה בכירה שלא כוללת אותו, סמית' מודע לכך שהדקות שהוא מקבל תלויות ביכולת שלו. העונה הוא היה כל כך טוב שהוא הצדיק 33.5 דק' לערב, כמות של שחקן חמישייה לכל דבר.

וככזה, הוא גם הרול מודל של משהו שנראה כבר כמו טרנד בליגה - כשהעונה היינו עדים למאבק איכותי במיוחד על תואר השחקן השישי של השנה. ג'מאל קרופורד מהקליפרס, למשל, יריבו הבכיר של סמית' על תואר המחליף הבכיר, עושה באל.איי דברים דומים מאוד. כמו סמית', גם קרופורד נותן המון נקודות מהירות מהספסל, גם בקלאץ', ולא רואה אף אחד ממטר - הכדור אצלו, זאת אומרת שרוצים שהוא יזרוק. זאת אגב, בדיוק הסיבה שקרופורד הגיע מאטלנטה ללוס אנג'לס - קבוצה שרוצה אליפות חייבת שחקן שיקום מהספסל, ישנה את המומנטום של המשחק, ואם צריך - יחזור ל-10 השניות האחרונות, ויקבור גם סל על הבאזר. כזה היה גם ג'ייסון טרי באליפות של דאלאס לפני שנתיים.

נדמה שהמשמעות של השחקן השישי עולה במיוחד בקבוצות שיש להן רק כוכב על אחד מוגדר בחמישייה - אם זה נוביצקי בדאלאס, כריס פול בקליפרס (ויסלח לי בלייק גריפין), או כרמלו אנתוני אצל הניקס. כל הקבוצות הללו צריכות סותם חורים מדופלם, שלפחות מבחינת אספקת הנקודות יכול היה למלא את מקומו של הסופרסטאר.

אם הכל יילך כמתוכנן, הניקס אמורים (עם 'דגש על אמורים'. בכל זאת, הניקס), להגיע לגמר המזרח. שם, ועל זה אין ספקות, הם יפגשו את מיאמי, קבוצה שיש לה יותר מכוכב על אחד. כדי לבטל את היתרון האיכותי של ההיט, ניו יורק תהיה חייבת לחשוב מחוץ לקופסא, מעבר לגבולות הנורמליים של משחק הכדורסל. בדיוק כאן ג'יי אר סמית' נכנס לתמונה. כי אמרתם לא נורמלי, אמרתם ג'יי אר סמית'.