מחסור בבשר: הספורטאים הכי "חלביים" לכבוד חג השבועות

הם מוכשרים, עשו קריירות יפות וזכו בתארים, אך בעינינו לפחות, תמיד היה חסר להם משהו. הם בטוח לא מזיקים, אבל גם ממש לא מועילים כמו שאתם חושבים. בוש, היגוואין, הלפרין ועוד הרבה הפתעות שהתיישנו במקרר מחכות לכם בפנים

מערכת אתר ערוץ הספורט
מערכת אתר ערוץ הספורט  14.05.13 - 20:30
יש תאריך תפוגה. בדקנו (GETTYIMAGES)
יש תאריך תפוגה. בדקנו (GETTYIMAGES)
תחילת כתבה

''נהגו לאכול בו כל מיני מאכלים מתוקים כגון דבש וחלב משום הנאמר 'דבש וחלב תחת לשונך''' - זוהי העדות הכתובה הראשונה לקשר בין חלב לבין חג שבועות, והיא לקוחה מ-'שקר כלשהו' מקראי. מאז, אנחנו מחממים פשטידות, שולפים את הגבינות ומפזרים על שולחן החג כל מיני מוצרי חלב שעמדו להתיישן במקרר.

השנה החלטנו שלא נסתפק רק במאכלים חלביים (ופייר, עדיף סטייקים), אלא שחשוב לנו גם לטפל בספורטאים החלביים. אתם יודעים, אלה שאין להם "בשר". אלה שיש להם כישרון, שעשו קריירה יפה, שנחשבים משמעותיים, אבל בעצם הם לא ממש מועילים ולא ממש מזיקים. נו, "חלביים" כאלה. אתם יודעים למה אנחנו מתכוונים.

למיאמי יש 2 רק כוכבים: כריס בוש
אתם מדמיינים את כריס בוש לוקח קבוצה על הגב וסוחף אותה לזכייה באליפות? בוודאי שלא. אולי רק סדרת חצי גמר? גם לא. ומה עם משחק בודד? לא ממש. תמיד הציק לי לשמוע שלברון ג'יימס מאחד כוחות עם דוויין ווייד ובוש כדי ליצור Big Three. משהו פשוט לא צילצל שם נכון. אמנם הפורוורד היה כוכב בלתי מעורער בטורונטו, אבל בכל הזמן שלו בקנדה, בוש הוביל את הקבוצה רק פעם אחת למאזן ניצחונות חיובי. הוא מעולם לא היה באמת סופרסטאר. הבעיה היא, שהאופן בו מיאמי חוברה לה יחדיו, בקיץ 2010, הסתיר את העובדה שבוש ממש לא בקליבר של קינג ג'יימס ופלאש. רחוק מכך.

בהיט הנוכחית, בוש הוא בסך הכל שחקן משלים. רול פלייר. ובמשכורת שהוא מקבל, הוא לא שווה את זה בכלל. הרבה שחקנים בליגה יכולים לתת למיאמי את מה שהוא נותן, ואפילו יותר (קווין גארנט, מישהו?). כשאריק ספולסטרה נתן לכוכבים שלו מנוחה בשלהי העונה הסדירה, בוש המשיך לשחק. זה אומר הכל.

ההיסטוריה תשפוט אותו כשחקן השלישי הכי טוב באחת מהקבוצות הכי דומיננטיות בהיסטוריית המשחק. אבל את מה שדפי ההיסטוריה לא יכולים להעיד, רואות עינינו לילה אחר לילה. כאשר בוש זורק כדור מחצי מרחק אתה יודע מראש שזה הולך לפגוע בטבעת ולצאת. כשצריך להילחם על ריבאונד קריטי אפשר כבר לרשום אותו ליריבה. ומשום מה יש לו פאסון של כוכב. רחוק מכך. לא סתם שמו של בוש הוא הראשון שנזרק לחלל המערכת ברגע שעלה הרעיון לכתבת שחקנים חלביים. הוא גבינה שווייצרית.
(אור זיו)

מיסטר ג'ארבג' טיים: גונסאלו היגוואין
אני דווקא בעד גונסאלו היגוואין. עדיף לי שהוא יהיה אחד החלוצים הטובים בעולם. יהיה מדהים לראות אותו בעוד קצת יותר משנה משחיל לברזילאים איזה גול ברבע גמר המונדיאל, ''משתין אצלם בסלון'' ושובר להם את הלב. ואם לא מול המאוסים האלה, אז לפחות שייתן גול מול האנגלים. הרי מישהו יעשה את זה בסוף אז למה לא הוא? גם מול הגרמנים זה בסדר, אבל זו כבר פנטזיה פרועה מדי.

ותכל'ס, יש לו את הנתונים. הוא מהיר, יודע להבקיע (לפעמים אפילו בראש), מסוגל לעבור בלמים. המספרים שלו מרשימים עם 19 גולים ב-32 הופעות בנבחרת ארגנטינה ו-105 שערים ב-188 משחקים בריאל. הוא ממש לא חלוץ רע. אחרי הכל, לא סתם הוא עושה ערימות במדריד. וזה בדיוק מה שמעצבן בו. למרות כל אלה, לך תסמוך עליו.

את הגול השלישי נגד ויאדוליד הוא ייתן, גם צמד מאוחר ב-1:5 על חטאפה. אבל למה להכפיש -  לפעמים הוא גם יככב עם שלושער נגד בטיס ויבחר לאיש המשחק, ואפילו ישיג שער ניצחון במסטאייה. אבל כשזה יהיה חשוב באמת? הוא אולי יופיע בהרכב שקיבלתם לפני המשחק, אבל על הדשא לא תמצאו אותו. ככה זה עם שחקנים פרווה. הוא אפילו לא סגור על עצמו אם הוא ארגנטינאי או צרפתי. ואם כן תראו אותו, אז זה בטח כשהרגל רועדת חמישה מטרים מהשער, או כשפיפיטה דופק איזה כדור לקורה ברגע קריטי. תשאלו את אוהדי ריאל מדריד אם אתם לא זוכרים.

אלא שריאל לא חשובה פה. מה שחשוב היא נבחרת ארגנטינה. ומה שמדאיג זה שבינתיים הכל הולך לפי המצופה. גונסאלו היגוואין מפציץ במוקדמות. הוא מלך השערים של הבית הדרום אמריקאי. כולנו יודעים שזה חארטה. אני רוצה אותו חד בקיץ 2014, כשלמסי לא הולך וצריך מישהו שיגנוב גול מחצי מצב. על פי ההיכרות בינינו, סביר יותר שהוא יפספס שתי הזדמנויות קלות ונאכל אותה בצד השני. אין לו קילר אינסטינקט. חלוץ טוב, שמעולם לא הוכיח שהוא חלוץ גדול. בטח שלא ווינר. בדרך כלל לנבחרת שרוצה גביע עולמי דרוש אחד כזה. מזל שבגיל 25 בלבד יש לו עוד מספיק זמן להוציא אותי חמור.
(גיא רז)

עדיין חידה: יותם הלפרין
כשהייתי בסוף התיכון, כולם כבר דיברו על יותם הלפרין. הוא היה הדבר הבא. הדבר הבא בכדורסל הישראלי. הדבר הבא במכבי ת"א ואפילו הדבר הבא והיחיד שיכול להגיע ל-NBA מהמדינה הקטנה שלנו. והאמת שגם היום קשה מאוד להתווכח עם הכישרון שלו, אבל המהות שלו מבחינתי לא הצליחה להדביק עדיין את הכישרון הזה.

כי גם כשהיה במכבי ת"א בשתי קדנציות שונות (לפני בחירת הקבוצות המוזרה שלו באירופה), הוא הרבה פעמים היה מן לם-לם כזה. הוא ברח מזריקות חשובות, לא ראית בו מנהיג של הקבוצה, לא הרגשת שהוא ימות בשבילך על המגרש ויותר מזה, לא ממש הצלחת להזדהות איתו כמו למשל עם כישרונות ישראלים אחרים (קטש, כספי ואפילו פניני).

כשהוא קלע - שמחת אבל לא יצאת מגדרך. כשהוא החטיא - לא התרגשת כי כבר לא ממש החזקת ממנו. הוא מעולם לא נתן לך את ההרגשה שהקבוצה שייכת לו ולא ניסה להיאבק על מקומו בהיסטוריה של הכדורסל הישראלי. וזה בדיוק ההבדל בין אחד שיש לו בשר, לעוד אחד חלבי כזה.
(אריאל כהן)

וירטואז, לא יותר מזה: וינס קרטר
בתור בחור נמוך יחסית ולא מאוד אתלטי שמאוד אוהב כדורסל, זה כן משהו אישי. קרטר הוא מסוג האנשים שאמרו עליו בזמן הבחירות במגרש השכונתי שיש לו "ראיית משחק". ובכן, אני עדיין מתקשה לראות שחקנים שהתברכו ביכולות פיזיות שמצליחים להגיע לליגה הטובה, מרוויחים מיליוני דולרים בשנה, אבל לא ממשים את הפוטנציאל שטמון בהם בגלל הצד המנטלי. וינס קרטר, לצערי, ואולי לצערו, הוא הדוגמה המושלמת.

על הנייר, הקריירה שלו הייתה לא רעה בכלל: רוקי השנה, אלוף ההטבעות, 8 פעמים אולסטאר, ממוצע של יותר מ-20 נקודות במשחק וריצות פלייאוף עם ניו ג'רזי ואורלנדו במשך השנים. אבל כל מי שבאמת ראה את קרטר ידע שמה שהגדיר אותו מבחינה היסטורית הייתה אותה סדרת דאנקים באולסטאר 2000. תמיד חשבתי שכל מה שרע בליגה הזאת מגולם בשחקנים מסוגו של "וינסניטי", ולא תמיד באשמתו - הצורך לקטלג שחקנים כיורשים של... (במקרה שלו ג'ורדן), ההעדפה לשים את הפוקוס על ההיילייטס ולא על הנצחונות והקרדיט שניתן לשחקנים ככוכבים מבלי שהם הרוויחו את הזכות.

קצת קשה להגיד על שחקן שנחשב כל כך מלהיב חלבי, כי קרטר סיפק את הסטטיסטיקות והמהלכים שיכניסו אותו להיסטוריה של הליגה, אבל בפרמטר שהכי קשה למדוד אובייקטיבית - השפעה על יכולת של קבוצה לנצח, לא חסרים שחקנים פחות מוכשרים טבעית שהייתי בוחר לפניו.
(עידו שצקין)

עוד שחקן ליגה טוב: יוסי שבחון
אני אוהב את יוסי שבחון. באמת שאני אוהב אותו. יש לו כדורגל, הוא אינטליגנטי והוא נראה לי תמיד כמו בחור טוב. אולי אפילו יותר מדי טוב. למרות שיש לו כמה שערים גדולים בקריירה, הוא תמיד יהיה עבורי "חלבי", בלי פלפל כזה. בלי קילר אינסטינקט. אחד שיכול היה להיות כוכב גדול, אבל אהב להישאר קצת מאחור בלי כל הבלאגן של הטופ.

כי למרות השנים הרבות במכבי ת"א והכישרון, הוא לא יירשם בספרי ההיסטוריה של המועדון, אלא יהיה עוד אחד שעבר שם. לפעמים תרם, לפעמים ביאס. וגם כשהמשיך הלאה כדי להשתחרר מהלחץ (ואולי מהשוואה לנמני), הוא לא הותיר חותם מיוחד. לא בהפועל ת"א. וגם לא בקבוצות קטנות יותר כמו באר שבע או נתניה.

כן, קיבלנו ממנו הבלחות מפה לשם. אבל זה רק הופך הכל לעוד יותר מעצבן. לראות אותו מבצע פעולה גדולה ולגלות שהוא לא מסוגל לעשות את זה בעקביות, שבוע אחרי שבוע, שבת אחרי שבת. בקיצור, במקום להיות האחד, הוא פשוט היה עוד אחד.
(עדי חנוך)

מוצלחים, אבל רכים כאלה: יותר מדי משחקני ברצלונה
כמה טוב שהחג הזה הגיע. לא שאני חובב גדול של גבינות, נהפוך הוא. אבל כשביקשו ממני לכתוב על ספורטאי "חלבי", לא יכולתי שלא לדבר על כמה שחקנים בברצלונה, שכל כך הרבה מכם מעריצים. קחו למשל את פדרו, צ'אבי ואלבה. הם מוכשרים, זה בטוח. אבל מבחינתי אפשר בקלות לעצור אותם עם המוטו הפשוט הבא: תשחק מולם חזק ותנצח את המשחק.

זה לא רק ה-0:7 של המכונה הגרמנית ממינכן, גם לא העליונות המוחלטת שהפגינה העונה ריאל מדריד במשחקים מולם, זה פשוט נראה ככה לאורך כל העונה: השחקנים של בארסה, טובים ככל שיהיו, פשוט חלשים פיזית בצורה בלתי רגילה לרמות האלה.

את הנוסחה הזו, "מוריניו הרשע" כפי שהוא קרא לעצמו בשבועות האחרונים הבין מזמן. תרכיב צמד בלמים חזק במרכז ההגנה, מגובים בשלישיית קישור אגרסיבית - והסיפור גמור. אז לפני שאתם מדברים איתי על הומלס ועל עוד כל מיני ספקולציות לקיץ, אני ממליץ לכם להפנות את תשומת הלב לכמה שחקנים שיעבו (במלוא מובן המילה) את הכוח של בארסה: מרואן פלאיני, כריסטיאן בנטקה והבחור הסורר מסיטי שסירב להמשיך להיות כינור שני לבוסקטס (למתקשים: יאיא טורה). הם אולי לא השחקנים הכי מבריקים שתוכלו למצוא, אך דבר אחד בטוח: להבדיל מפדרו, צ'אבי ואינייסטה, הם, בשום פנים ואופן לא יתנו לאותה תבוסה צורמת מול באיירן לחזור על עצמה גם בעונה הבאה. חג שמח.
(מיכאל וינסנדט)