$(document).ready(function () { setTimeout(function () { $('#Haim_L').remove(); }, 2500); // Remove the element after 3000 milliseconds (3 seconds), you can adjust this value as needed });
הצטרפו אלינו
ברשתות החברתיות:

גורל משותף: נוביצקי ולמפארד בנו מורשת שתישאר לצמיתות

2 מהספורטאים הטובים בעולם חוגגים יום הולדת 35, ותתפלאו, זה לא הקשר היחיד ביניהם: הם פרחו במקביל, ייצגו את הבוס וזכו לביקורות, עד שקטפו את התואר הגדול בשלב מאוחר. בקרוב הבמה תלך לצעירים, אך החותם ייותר לתמיד

ניצן פלד  20.06.13 - 15:24
תנאי הפתיחה היו שונים, אבל קווי ההמשך כמעט זהים (GETTYIMAGES)
תנאי הפתיחה היו שונים, אבל קווי ההמשך כמעט זהים (GETTYIMAGES)
ב-1994 פרנק למפארד החל לשחק בקבוצת הנוער של ווסטהאם, מועדון מוערך, שבמקרה או לא, נוהל באותם ימים על ידי דודו של למפארד, הארי רדנאפ, ועוזרו, אביו פרנק למפארד סניור. תנאי הפתיחה היו טובים כל כך, עד לעתים נראו טובים מדי. "בגללם" הפך פרנק ג'וניור למושא לביקורות רבות. הקידום המהיר בווסטהאם שוייך לא פעם לקשרים שלו (אפילו לאייל ברקוביץ' היה מה לומר בנושא) והפנים העגלגלות הובילו להעלבות בנוגע למשקלו. וגם כשהתקדם משם למועדון גדול יותר והמשיך להצטיין ולתת את כולו בכל משחק, רצה הגורל וקבוצתו החדשה נרכשה על ידי אוליגרך שהפך אותה לסמל של תרבות שכירי חרב בכדורגל העולמי. פרנק המשיך להיחשב כמי שהכל בא לו בקלות גדולה מדי.

באותה שנה בה פרנקי, יליד לונדון, החל לשחק בארגמן ותכלת של הפטישים, קצת יותר מ-800 קילומטר דרום מערבה משם, בעיר הגרמנית ווירצבורג, הצטרף דירק נוביצקי לקבוצת הכדורסל המקומית. בדומה ללמפארד, גם דירק הגיע ממשפחה של ספורטאים מקצוענים. אביו ואמו היו מקצוענים בכדוריד ובכדורסל (בהתאמה). רק שבניגוד לבן המועדף שטופח בווסטהאם ונועד לגדולות, הרי שהגרמני הגבוה והכחוש לא אמור היה לכבוש את העולם בזכות כישורי הכדורסל שלו.

ככה שבזמן שלמפארד קיבל את כל התמיכה המקצועית שהיה צריך, אך נתקל בסקפטיות מסביב, נוביצקי חסר היומרות מצא את התמיכה שלו דווקא מגורם מחוץ למערכת. הולגר גשווינדר, כדורסלן גרמני לשעבר ויליד וירצבורג, ראה בדירק בן ה-16 מה שאף אחד אחר עוד לא ראה בו. את מה שכולם ייראו בו רק שנים אח"כ. הוא ראה בו מכונת כדורסל נדירה. והוא גם מי שהפך אותו לכזו.

מכאן, אחרי תנאי פתיחה כל כך שונים, הקריירות של פרנקי ודירקי (כינוי שהומצא לו ברגע זה) החלו לתפוס כיוון דומה. ב-98', כשנוביצקי נבחר בדראפט ה-NBA, למפארד הפך לשחקן הרכב קבוע במדי ווסטהאם. ב-99/00, כשנוביצקי קפץ מ-8.2 נקודות ל-17.5, למפארד קפץ מ-6 שערים ל-14. עד תחילת שנות האלפיים כבר היה ברור - שניהם מהשחקנים הטובים ביותר בעולם, בטח בעמדתם.

גם ההצלחה הקבוצתית לא איחרה להגיע. ובשני המקרים האחראי הראשי לכך היה בעלים צעיר, שאפתן, עשיר במיוחד, שצבר את הונו בזמן קצר. כי עם כל הכבוד ליכולות של למפארד ושל נוביצקי על המגרש, את העובדה שצ'לסי זכתה באליפויות ב-2005 וב-2006, ושדאלאס מאבריקס עלתה לגמר ב-2006 צריך קודם כל לזקוף לזכות הבעלים אברמוביץ' מכאן ומארק קיובאן משם. אף אחד מהם מעולם לא חשש להעמיד את קבוצתו בראש טבלת המשכורות, רק בשביל להשיג את התואר הנכסף.

אלא שהדמיון בין הקריירות של למפארד ושל נוביצקי נמשך, והפעם מזווית פחות חיובית - כי למרות הכסף הגדול, את התואר המבוקש ביותר שניהם ראו חומק מהם, פעם אחר פעם. אליפויות הפרמיירליג של צ'לסי וההופעה בגמר של דאלאס היו הצלחות קבוצתיות מרשימות, אבל לא המטרה לשמה שפכו רומן ומארק מאות מליוני דולרים. זכיה בליגת האלופות עבור האוליגרך הרוסי וקבלת גביע לארי אוברייאן מדייויד סטרן עבור איש ההייטק האמריקאי - אלו היו החלומות האמיתיים שלהם. ולמרות שהפכו ליקיריהם של בעלי המאה, למפארד ונוביצקי נכשלו משך שנים בהגשמת החלום הגדול של הביג-בוס. וחלק גדול מהביקורת נפל על כתפיהם.

וככה, בצל הביקורות, המשיכו למפארד ונוביצקי להעמיס על הרזומה שלהם עוד עונה גדולה אחרי עוד עונה גדולה. סטטיסטית, מעטים הרכיבו קריירות גדולות ומרשימות כשלהם. עם זאת, הכישלון להניח את ידם על הפרס הגדול מכולם מנע מהם את ההכרה שהם היו ראויים לה. מבחינת תדמית, סטיבן ג'רארד תמיד היה נחשב שחקן על, בעוד למפארד - שעשה יותר ממנו בקריירה אישית וקבוצתית - נספר כשני לו. לא מעט בעקבות הזכייה של סטיבי ג'י בגביע אירופה כבר ב-2005. נוביצקי, שהפסיד כאמור בגמר 2006, והודח בסיבוב הראשון ב-2007 למרות שדאלאס שלו דורגה ראשונה, לא רק שאף פעם לא נתפס באמת כאחד מה-10 שחקנים הטובים בליגה, אלא שגם חובבי כדורסל אירופאים רבים עדיין טענו בפה מלא כי דראזן פטרוביץ' המנוח הוא הכדורסלן האירופאי הגדול אי פעם.

זה לא הפריע לשניים להפוך לדמויות חיוביות מאוד. פרנק הוא פצצת כריזמה, מנהיג ששחקנים הולכים אחריו, מאמינים בו, מחפשים את המלה הטובה שלו. קיר בטון של קשיחות, מנהיגות ודוגמא. דירק אמנם סבל מאוד מתדמית של לוזר, והיה צריך קיץ בערבות אוסטרליה כדי להתנקות ולמצוא את עצמו מחדש אחרי ההדחה מול גולדן סטייט ב-07', אבל תמיד היה המנהיג של דאלאס. בהצלחות ובכישלונות. גם את נבחרת גרמניה הוא סחב על גבו, ותמיד שימש כפנים של המועדון, אפילו של הליגה, בזכות אופי חיובי, כזה שאוהדים, בעלים ושחקנים אחרים אוהבים.

אבל עם כל ההצלחות האישיות, העובדה שהמועדון שלהם היה בנוי סביבם, ולמרות שהניבו הצלחות קבוצתיות לא מבוטלות, חסרונו של התואר האחד, הגדול מכולם, המשיך להעיק על תדמיתם, על מעמדם. אחרי שגם למפארד הפסיד בגמר (ב-2008), עדיין רוב חובבי הספורט העדיפו להלל ולשבח דמויות אחרות.

ואז, בטווח של 12 חודשים, כל זה השתנה לנצח, עבור שניהם. פלייאוף 2011 העצום וההיסטורי של נוביצקי, בו הדיח את האלופה הלייקרס בסוויפ, התעלל בדוראנט, ווסטברוק והת'אנדר, וחיסל גם את ההיט של ג'יימס בגמר בדרך לאליפות שחתומה על שמו - קיבע את מעמדו סופית בתור אחד הגדולים אי פעם. דיברו עליו באותה נשימה עם לארי בירד, ESPN דירגו אותו בטופ 10 של שחקני הליגה בקיץ שאחרי, ומקומו ברשימת הפאוור פורוורדים הגדולים בהיסטוריה נחתם. במאי 2012, פחות משנה לאחר מכן, צ'לסי המזדקנת של למפארד ודרוגבה, בניסיון האחרון שלה, הדהימה את אירופה כשהדיחה את ברצלונה בחצי הגמר וגברה בפנדלים על באיירן מינכן, בביתה, בגמר ליגת האלופות. וכך, גדולתו של למפארד, שנתן עוד עונה גדולה למרות גיל מתקדם, לא יכולה להיות מוטלת שוב בספק.

אתמול חגג נוביצקי יום הולדת 35. למפארד מציין את אותו גיל בדיוק היום. וכששניהם כבר חושבים על הפרק האחרון בקריירה שלהם - בו ייקחו מושב אחורי בניסיון לעזור לקבוצה שלהם להיבנות מחדש - יש להם את כל השקט הנפשי שהם צריכים כדי להתייחס לכל מה שיבוא מעכשיו והלאה בתור הדובדבן שעל הקצפת. בדרכים דומות באופן קצת מוזר, שכללו המון כישרון, עבודה קשה וגם מזל בנקודות דומות, הם הרוויחו את זה. ואיזה מסע זה היה.