הימים ימי בצורת, יובש אפילו. המילניום החדש הלך והתקרב במהירות, צלחת האליפות השלימה 7 שנים מחוץ לצד הירוק של קרית אליעזר, ואיפשהו בין סירובו של יוסי בניון להתחלף בדרבי לבין החתמת מנור חסן מהפועל פ"ת, מכבי חיפה שוב מצאה את עצמה במרדף אחרי חלוץ זר. למי שעוד לא הבין, השנה היא 1999, החודשים האחרונים של האלף הקודם, כששוק העבודה האירופי רק התחיל להבין את המשמעויות של חוק בוסמן, ובישראל יזמו חוק חדש - "חוק יעקובו". רגע, רגע. התבלבלנו. הכתבה הזו אמורה להבין למה למכבי חיפה מודל 13/14 עדיין אין חלוץ אחרי קיץ שלם של חיפושים, אז איך קשורים לכל זה ז'אן מארק בוסמן וחוק יעקובו, שבכלל היה ניגרי? טוב ששאלתם, בואו ננסה לברר.
4 שנים אחרי שהשחקן הבלגי תבע את שחרורו מליאז' והשיג פסיקת ביהמ"ש שביטלה את חוקיה הדרקוניים דאז של אופ"א, גם בכדורגל הישראלי נפל דבר, כשההתאחדות לכדורגל העבירה את ''חוק יעקובו'': שחקן זר בגיל נוער ששייך לקבוצה ישראלית יורשה לשחק בבוגרים, ולו בתנאי שאחד מ-5 הזרים שלה יישב ביציע באותו משחק. אותו מהלך היה בעצם הטמנת זרע חשיבה במטרה לקטוף פירות עתידיים, אלא שהעסקונה המקומית גדעה באיבו תהליך שהיה אמור להיטיב עם כל הקבוצות בארץ, רק בגלל שחיפה היתה הראשונה ליהנות ממנו בזמן שאף מועדון אחר לא ידע אפילו עם מי מדברים כדי לאתר זר בגיל נוער.
השינויים שעבר הענף באותם ימים בשל החופש לנוע בין מועדונים בליגות של האיחוד האירופי, כמו גם העובדה שהיוזמה של שחר בוטלה, הביאו בסופו של דבר, בדרך עקיפה וישירה גם יחד, לשורה תחתונה עגומה: כיום נוחתים בישראל חלוצים דוגמת אריק גאו או איברהים בסיט ולא דוגמת אנדז'יי קוביקה או איגור שקווירין לצורך העניין. נכון, נפילות תמיד היו ותמיד יהיו, כמו גם איזה דוד מנגה או סטפן שצ'פוביץ' ש"יתפלק" מדי כמה עונות, ולמרות זאת - המציאות בה פועל היום מאמן ישראלי בעת החיפושים אחר רכש זר היא לא פשוטה.
הנה אנלוגיה מוזרה מעולם הדייטינג שיכולה להמחיש את העניין - כל אחד רוצה למצוא את הדייט המושלם, אבל אחרי שתחפש הרבה זמן ותתחיל להיות נואש - לעולם לא תמצא את החבילה השלמה: אם היא תהיה יפה היא לא תהיה חכמה, אם היא תהיה יפה וחכמה היא לא תהיה פנויה, וכן הלאה (נאצות על הסקסיזם אפשר להפנות למייל האישי). ובחזרה לעולם הכדורגל - חלוץ שהוא גם צעיר עם פוטנציאל, גם בעל רקורד כיבושים טוב וגם זול - לעולם לא ינחת כאן. במקרה הכי טוב יהיו לו 2 מתוך ה-3. אולי.
כשפיני זהבי ייעץ בזמנו ליעקב שחר להחתים ניגרי אלמוני בן 17 בכדי שהאחרון ישחק בשורות הנוער, זה היה בבחינת קריאת 3 צעדים קדימה ובכוונה להקדים את התמנונים האירופיים. אבל כאמור, העסקנים נרעשו מאישור החוק ששירת - נכון לאותה עונה - את חיפה בלבד וכעבור מספר חודשים הוא בוטל.
מאמן הירוקים דאז, אברם גרנט, טען כי "איש לא מסתכל קדימה ואותם עסקנים עוד יצטערו על ביטול החוק, שכן בעידן הבוסמנים קשה מאוד להנחית בישראל כדורגלן טוב בן 24". וברור שהוא צדק, הרי אלה נחטפים על ידי האירופיות שנים רבות לפני כן ומה שנשאר בליגות המקומיות אלו השאריות.
לא מעט כבר נאמר בנושא, אך משנה לשנה, על רקע רכבות זרים שפולטות בנתב"ג שחקנים שלא עולים על התוצרת המקומית, הנקודה רק מתחדדת: שחקן צעיר מהונגריה/סלובניה/קרואטיה נאמר, מן פוטנציאל מקומי מדובר שבגיל 17 משתייך לסגל הבוגרת - לעולם לא ייבחר בהפועל ת"א, קרית שמונה או הפועל חיפה על פני אוטרכט, קליארי או הופנהיים שמחזרות אחריו. וזה הופך את העבודה של מאמן בליגת העל לניפוי אורז.
צחוק הגורל הוא שדווקא יעקובו, אולי החלוץ הטוב ביותר שאי פעם נחת כאן - הרס לכולם. הרי מאז איגביני, כל חלוץ זר שמגיע לארץ מעורר ציפיות, אבל כחלק מתופעה כוללת יותר (לא רק חלוצים), רוב אלו שנוחתים כאן לא מותירים חותם ונעלמים כלעומת שבאו.
בחזרה להווה. אריק בנאדו מחפש חלוץ זר, השבועות עוברים, מועד ההרשמה למוקדמות הליגה האירופית חלף, ואיש מהמועמדים ברשימה שהכין לא הונחת. יתרה מכך, חלק מהשמות הללו כבר רשמו הופעה במוקדמות מפעל אירופי עם קבוצתם, ובכך נגרעו אוטומטית, שכן בנאדו לא יוכל להיעזר בהם בכדי להעפיל לשלב הבתים. אבל למה כל כך קשה לחיפה להנחית חלוץ? התשובה מורכבת באותה מידה שהיא פשוטה: הקושי הוא כלכלי ומקצועי, ובעיקר - הציפיות ביחס לתקציב אינן ריאליות.
אוקיי, עזבו את עניין שחקני הנוער הצעירים (למרות שלאחרונה נעשו ניסיונות בכיוון, למשל קהינדה במכבי ת"א), מה לגבי שחקנים מוכחים? צריך להבין, שביחס לתקציבי הקבוצות הבוגרות של מדינות כדורגל מעט יותר מתקדמות, הכסף בליגת העל הוא קטן, קטן מאוד. (ונשאיר את גולדהאר מחוץ למשוואה. גם הוא צפוי להתעשת מבחינת סכומים, למעט אולי במקרה בו מכבי תעפיל לאלופות כמה שנים ברצף). שחקן כמו ראדה פריצה מתומחר על פי אתר 'טרנספר מרקט' בשווי שוק של כ-850 אלף יורו בגיל 33, מה שאומר שניסיון להביא אותו בשנות השיא שלו היה מסתכם בכמה מיליוני יורו, וזה אם היה בא לו לבחור במכבי על פני סנדרלנד. ולא, פבריס פרננדס שהגיע לבית"ר ישירות מבולטון הוא לא דוגמה לכלום, בדיוק כמו שהחתמת מיכאל זנדברג או אבי סטרול עבור שכר של מיליון ש"ח לעונה זה לא דוגמה לכלום.
וכשמדברים על כסף גדול, לא מדברים בהכרח על הפרמיירליג, הבונדסליגה או הסרייה A, הרי בכל זאת, צ'לסי, אודינזה ומכבי חיפה לא מתחרות על אותו פלח שוק. קחו את הליגה הבלגית, שאנחנו כל כך נהנים לזלזל בה: שני החלוצים היקרים ביותר שהגיעו לליגה הזאת היו מוחמד צי'טה - מרסינג סנטאנדר לליאז' עבור כ-4 מיליון יורו ב-10/11, וביורן ולמניקס - מנ.א.ק ברדה לברוז' עבור כ-3.3 מיליון יורו. מיותר להבהיר שאין מועדון שמתקרב להשקעה הזו בארץ.
באופן מצחיק (או עצוב, תחליטו אתם) 3 ההעברות הכי יקרות של חלוצים לישראל היו בכלל של.. תחזיקו חזק - חלוצים ישראלים: עומר דמארי (ממכבי פ"ת להפועל ת"א עבור 1.5 מיליון יורו ב-11/12) וברק יצחקי (פעמיים - מבית"ר למכבי עבור 1.5 מיליון יורו ב-10/11, ושנתיים לפני כן מגנק לבית"ר עבור 1.25 מיליון יורו). למהדרין נספר גם שאם מוציאים מהמשוואה את השנים ההזויות של גאידמק (רכישת סבסיטאן אבראו ורומולו עבור מיליון יורו כל אחד), נשארים עם נתון מעניין: שני החלוצים בעלי שווי השוק הגבוה ביותר שהגיעו לארץ הם דמיטאר מקרייב (תומחר במיליון יורו ב-07/08) וטמבינקוסי פאנטיני (שתומחר אז ב-950 אלף יורו).
אגב, אם תהיתם, אנחנו מדברים על שווי שוק ולא על מחיר רכישתם של כל הנ"ל, שכן בליגה שלנו רב הנסתר על הגלוי, והרבה פעמים מתווה העסקה כולל דברים שונים כמו אחוזי בעלות חלקית, עונות השאלה בהן השכר מנוקה מדמי ההעברה ועוד (ע"ע דמארי ויצחקי).
הנקודה ברורה: שום מועדון בארץ לא יכול לרכוש חלוץ מוכח שעומד לפני פריצה ביבשת, ובסוגיית הצעירים כבר נגענו. מקרייב ופאנטני הם חלוצים טובים שגם הבקיעו פה, אבל עכשיו תורכם להיות בנאדו: כנקודת מוצא בכלל רצוי שבפנקס שלך יופיעו שמות של שחקנים חופשיים, אבל במקרה ותרצה לרכוש שחקן - הבוס מקצה לך לא יותר ממיליון דולר, כולל השכר השנתי. היית מהמר בסכום הזה על מישהו שברור לך מהרגע הראשון שהוא לא יעקובו, ושבמקרה הטוב צפוי להפיק מספרים של פאנטני? ומה לגבי ההחלטה שהייתם לוקחים במקום שחר: רק לפני שנה ראובן עטר שרף לכם צ'ק בסכום דומה על אנדלובו, האם באמת הייתם משחררים את את הפנקס בקלות פעם נוספת?
אז הסיטאוציה מותירה אותנו עם השאריות מכל מדינה, אבל זה אפילו לא החלק הכי גרוע: הסוכנים. מדובר באנשי מכירות חלקלקים ביותר, שרק לפני רגע מכרו סחורה ישראלית לחו"ל במחיר מופרז תוך הבטחת ''סמוך עליי''. אבל הדלת הזו מסתובבת גם לצד השני וה'מילה של גבר' עליה נשען המאמן פולטת לכאן עשרות - לא נעים לומר - אפסים. תוסיפו להימור הגדול גם את העובדה ששחקני הרכש הם אנושיים, לוקח להם זמן להתאלקם, ועכשיו תחשבו גם על הלחץ להצליח ועל התלות המקצועית של הקבוצה בהם, בזמן שהם מנסים להבין לאן הגיעו ומתגעגעים לאמא.
אז מה הפלא שבנאדו לא רוצה להמר. הוא לא רוצה ליפול, ובצדק. אם כבר, העובדה שחיפה נמצאת כבר בסוף יולי ללא חלוץ, וזה למרות עבודת סקאוטינג מאומצת ולא מעט שמות שנבחנו, מבשרת לנו דברים טובים. זה כנראה אומר שבנאדו לא מעוניין להביא מישהו כברירת מחדל, שהוא בוחר לדלג על אופציית ה'סמוך-על-הסוכן-כי-חייבים-חלוץ', ושלא בא לו לאבד את אמון הבוס במחי התעקשות על רכש שהוא לא באמת מכיר. למעשה, לכל המאמנים בליגה שלנו ייטב אם יבינו שהזר שהציעו להם במחיר מציאה, זה שעולה כמו שחקן ליגה לאומית, גם יציג יכולת תואמת. והחוד של חיפה העונה? אולי אנדלובו יקבל צ'אנס מחודש, אולי ג'ייקוב מולנגה/ג'רמי בוקילה/טרנס בויד/שקר כלשהו ינחת בסופו של דבר בכפר גלים ואולי המאמן יסתפק בגוזלן וריאן מהנוער - מה שבטוח, בג'ונגל המטאפורי שנקרא שוק ההעברות, בנאדו מפלס את דרכו עם מאצ'טה ומסרב לחזור על טעויות העבר.