הם מצעים על המיטות. מחזיקי מפתחות. כריות למיטה, לרכב. הם כוס לנס קפה וגם נעלי בית. הם הכל. הם מחליפים חולצות מידי שנה כדי לשלשל מאות אלפי יורו. הם קבוצת הכדורגל של ברצלונה, וגם הם נקלעו ללחות הדביקה שליוותה את אצטדיון בלומפילד. עשרות אוטובוסים, מאות מאבטחים, לפחות שישה ילדים ששכחו שמקומם הוא ביציע, ויותר מידי אבות ששלחו עמוק את היד לכיס היו חלק ממנה עיקרית לארוחה די מאכזבת.
"אבא נו תקנה. בבקשה. בבקשה", אמר הילד שעל פניו מבט עז של תחינה לאביו שבא לבלומפילד והאמין שיסדר לילד רגע של אושר כשמסי וזיעתו קרובה מתמיד. אך המרחק בין הילד למסי גדל, כי האבא עוד מתלבט מהו אירוע קשה יותר: שבירת הלב של בנו או אובדן של 300 שקלים מארנקו – המחיר הנקוב של הספסרים עבור אימון קל של הקטאלונים.
נכון. רוב יושבי יציעי בלומפילד נכנסו בחינם. אבל הדלק שהרכב שותה, המים לאב וילדיו, ההמבורגר בדרך והמגנום בסיום. המתמטיקה פשוטה. ההיסטריה יקרה איך שלא נסתכל על זה, ואב המשפחה רק יכול לקוות שיש לו ילד בודד ולא יותר מכך.
ההמנון של נבחרת ישראל מברצלונה הושמע בפתיחה וקידם את פני השחקנים. שמעון פרס המשיך באיחול לכל הילדים שיהיו כמו מסי. תודה שמעון. תודה שיצרת אכזבה בקרב אלפי ילדים. אפילו זוהר בהלול המיתולוגי יצא מהבוידעם וניסה לשלהב את הקהל בשתי שפות. אחר כך התפנינו למיצג הראווה שנקרא "ברצלונה מתאמנת בישראל". חשבתי שנזכה לראות משחק אימון פנימי. מסי מתמסר עם ניימר, אינייסטה עושה משולשים עם צ'אבי, ויקטור ואלדס מותח את איבריו. אך כנראה שזאת לא הייתה בדיוק תוכנית האימונים של חרארדו "טאטה" מרטינו (או של מארגני מופע הראווה). הוא העדיף אימון בניחוח ים תיכוני שישלהב את הקהל, בדמות מעט ספרינטים שיוציאו כפיים סוערות מבני העשרה ביציע, חצי שעה של " אחד באמצע" וקינוח שכלל בעיטות כדורים ליציע של דני אלבס, ססק פברגאס, אנדרס אינייסטה ומסי.
ברצלונה מילאה את אצטדיון בלומפילד ולא בשביל משחק. לאימון ראווה. כדי לשמוע את מסי צועק "אמיגו האקי"- לדני אלבס. כדי לראות את טאטה מסמן לאינייסטה שידחוף את הקבוצה יותר קדימה. כדי לבדוק מקרוב איך באמת נראית מאפרת הג'ל מבית היוצר של צ'אבי. מצטער לומר לכם, אך רצף הפריצות של הנערים למגרש אכן היה אירוע השיא, ואת זה יש לנו כאן בארץ כל שנה. ההפנינג אכן שימח, ואפילו עד מאוד, את אותם נערים וילדים קטנים שהגיעו לבלומפילד. בין אם ישבו ביציע ובין אם היו ברי המזל שזכו להתמסר עם הכוכבים על הדשא, וזה יפה ומבורך. אבל אימון עם הילדים היה אפשר לערוך גם לא למול אור הזרקורים של בלומפילד. ולגביי יושבי היציע, הם לא המדד לגבי טיב הביקור של ברצלונה. הם עדיין בגיל בו מתלהבים מפרק טוב של המומינים, או מהקליפ החדש שהוציא ג'סטין ביבר. הם היו מוכנים לתפוס את מסי אפילו שהוא בדרכו לקיוסק לקנות ארטיק אננס.
"הבארסהמאניה" ששררה ביומיים האחרונים הוכיחה חד משמעית שאיבדנו את זה. איך לעזאזל יש למי שארגן את מפגן "ברצלונה באה לישראל", את האומץ למכור לנו את המותג שנקרא אימון ראווה. כמה כבר אפשר לעשות כסף קל ולנצל את תמימותו של ההמון. לא הצלחתם לארגן משחק? מבלי לחפש אשמים. שחררו אותנו מההפקה הזו. זה לא יאה. לא הגיוני ולא נאה. ברצלונה היא פשוט משאבת כסף, זה כבר ידוע. אבל אם ריאל מדריד, ליברפול, מנצ'סטר יונייטד, ארסנל ואחרות יכולות לבדר אלפים ברחבי אסיה במשחקי אימון רציניים עם כל הכוכבים הגדולים - גם לנו מגיע. כדי שלשקלים שיצאו מכיסו של האבא לפחות תהיה תמורה.