"אללה הנחה אותי ברעיון מוזר, לא ללחוץ את ידי הישראלים. במקום לחיצת יד לפרוטוקול החלפתי את הנעליים שלי בתירוץ של בריחה מלחיצת הידיים לישראלים. חשבתי הרבה באותו רגע, אך מצאתי עצמי מחליף נעליים אוטומטית וכך יצאתי מהמבוכה". במילים אלו, מטופשות ככל שיהיו, הסביר מוחמד סלאח את אי לחיצת הידיים לשחקני מכבי תל אביב לפני המפגש הראשון בין באזל לצהובים.
הוא לא השתמש בכוחו של אללה כדי לכבוש שערים, ולא כדי לבש איזה שער או שניים. סלאח היה זקוק לכוחו של אללה כדי להתחמק מלחיצת יד לשחקני מכבי, הציונים הגאים. בכלל, מרגע ההגרלה עסוק הפרחח המצרי רק במחשבה אחת – איך להתחמק. מלחיצת יד, ממפגש עם השחקנים ובעיקר מהגעה לישראל. הארץ הזו שמדינתו השכנה בשלום עימה.
בהנהלת השווייצרים לא ויתרו והכריחו את סלאח וחברו אל נני להגיע לישראל. מקצועית, הם צריכים אותם. שם הבינו שחשיבות מקצועית היא מעל הכל. הבינו נכון השווייצרים. עכשיו, כשהכוכב הסורר המצרי יגיע לבלומפילד, זה הזמן לנסות ולהחליט האם אוהדי מכבי צריכים לקבל אותו במחיאות כפיים או שמא דווקא בקללות סוערות ושריקות בוז.
לקלל, להציק, להפריע – הסיוט של סלאח
מוחמד סלאח הוא ילד בן 21, לא חכם במיוחד, שמונחה על ידי גורמים פוליטיים במצרים. ילד כזה צריך לחנך. שיבין עד כמה הוא טועה, עד כמה כל קו החשיבה שלו בשבועיים האחרונים שגוי. אנטי-ספורטיבי לחלוטין.
מכבי בפיגור 1:0 וחייבת את הקהל שלה כדי לעבור את באזל, קבוצה יותר טובה ללא כל ספק. ולקהל של מכבי, שבכל מקרה היה ממלא כל פינה באצטדיון בלומפילד, אחד הביתיים בישראל, יש עוד טיזר קטן. בגובה 1.75 מטר. מוחמד סלאח קוראים לו. כל אוהד רדום, כל אוהד שהתכוון לבוא "רק" כדי לעודד בזמן הצגת השחקנים, "רק" כדי למחוא כפיים בסוף התקפה יפה ולקפוץ לאחר גול, כל אוהד כזה חייב לבוא עם מטרה מהבית: להוציא את המצרי מכליו.
הבלאגן צריך להתחיל כבר מחוץ למלון. כרזות נגד, שירים בגנותו. לנסות ולהפריע לו לישון. כל מה שחוקי – חוקי. לחכות לאוטובוס בכניסה לבלומפילד, לא לתת לסלאח רגע של מנוחה. הוא לא רצה להגיע לישראל, עכשיו צריך להוכיח לו שהוא היה חכם יותר מכולם וידע למה לא כדאי לו לבוא לארץ הקודש. כשבאזל תעלה לחימום, סלאח יצטרך אטמי אוזניים. השריקות חייבות להיות בעוצמה שלא זכורה כאן. גם נהמות זה בסדר. שלטים בערבית מסביב למגרש - שהוא יבין כמה שונאים אותו. עוד לפני שריקת הפתיחה, סלאח צריך לסבול. הוא לא רצה לבוא, אז למה שיהנה פה?
כל נגיעה שלו בכדור צריכה לבוא במקביל עם שריקות בוז. שחקני מכבי צריכים ללחוש לו באוזן עד כמה הם שונאים אותו. בדקה ה-30 הוא כבר צריך לקבל כרטיס צהוב על מילים מיותרות לשופט ועוד לפני המחצית כרטיס אדום על עבירה ללא כדור, כנראה על יואב זיו. מוחמד סלאח צריך לסבול מכל דקה בבלומפילד. רק ככה, כשהמצרי הסורר יבקש להתחמק מנסיעה לישראל, כולנו נבין אותו. אף אחד לא רוצה לחזור למקום בו היה היום הרע בחייו.
לחנך את הסורר בדרך ההפוכה
הפוך על הפוך. זה מה שצריך לעשות לסאלח. הוא חושב שהוא מגיע להרי החושך, המצרי החשוך. שבלומפילד יקבל אותו מינימום בקללות, שיעשו בו לינץ' והוא בכלל יהפוך לקדוש של כיכר תח'ריר.
ת'כלס, הבטן אומרת שמגיעה לו איזו שריקת בוז עם קללה עסיסית, רק בגלל חוסר הכבוד והספורטיביות שלו כלפי שחקני מכבי תל אביב. מדהים בכל פעם מחדש לגלות את ההבדל בינינו לבין ספורטאי ממדינה ערבית, ועוד אחת שיש לנו שלום איתה (שלום קר אבל זה עדיין שלום). בעוד הספורטאי הישראלי תמיד ייגש ללחוץ יד, יגלה רוח ספורטיבית ויתעלה מעל לכל מחלוקת פוליטית, זה ממולו, יקשור את הנעל, ירחיק מבט עין, לא ילחץ יד ולרוב גם ינסה להחרים את המפגש מול הספורטאי "הציוני הטרוריסט" אם הוא יוכל.
אבל דווקא בגלל כל הסיבות האלה, צריך כל אוהד של מכבי לעבוד עם הראש ביום שלישי ולא עם הבטן. להיכנס למוחמד סלאח לתוך המוח ולפרק אותו. כשהכרוז מכריז בשמו למחוא כפיים, לא לשרוק לו בוז באופן מיוחד, לתת לו תחושה שהוא רצוי כאן. שאנחנו, בניגוד לצד השני, מכבדים ספורטאים, מעריכים בני אדם ולא שופטים על פי מוצא, גזע או אמירה פוליטית.
אחרי הכל מדובר בילד בן 21, שלא מבין כלום בפוליטיקה, ורק נתון ללחץ כלי התקשורת במצרים שקראו לו להחרים את הנסיעה לתל אביב כדי לא לדרוך על אדמת האויב הציוני. אבל רק בשביל הסיכוי שהציוץ הבא שלו בטוויטר, אחרי ההדחה ביום שלישי יהיה "ישראל? לא מה שחשבתי", בואו ניתן לו קבלת פנים ישראלית מהסוג הנעים. קדימה מוחמד.